כנאעני נ' מדינת ישראל

1.זו "בקשה בכתב לביטול פסק דין" שניתן ביום 16.10.60 בתיק הסדר 60/עראבה וכן ההחלטה שניתנה בבקשה לביטול שהוגשה בהמרצה 36/98, ביחס לחלק המתייחס לחלקות 12,13,65,69א (זמניים) בגוש 19346 המהווים חלק מחלקה סופית 12, ולצוות על רישום חלקות אלו ע"ש עזבון המנוח.

2.התובענה מבוססת על טענת המבקשים, שהם יורשי המנוח חסן אסמעאיל מוסטפא, שפסק הדין ניתן בהעדר המנוח. לפי תצהירו של נכדו של המנוח, המנוח לא הוזמן כדין לאותה ישיבה, ומטעם זה לא הופיע, והמנוח היה עיוור וזקן שלא יוצא את ביתו, ולכן עוד בשנת 97 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין מטעם בנו של המנוח. לטענת המבקשים, ביום 3.10.00 נמחקה הבקשה בהיעדר הופעה אף על פי שאביו של המצהיר, בנו של המבקש, מעולם לא קיבל הזמנה לדין ומעולם לא ידע על קיום הישיבה. לטענתו, בא כוחו דאז, עו"ד עלי חמוד היה חולה ואף דומה שנפטר באותה שנה או בסמוך לכך, והוא לא הצליח לאתר את התיק, וכשהצליח לאתרו מצא בו מכתב עו"ד חמוד מיום 15.11.98 לוועדה לבדיקת תביעות המדינה. כמו כן הצהיר, כי אביו, בנו של המנוח, אמר לו שיצא מכתב של עו"ד הללי מטעם הקרן הקיימת שלפיו היה סבו יכול לזכות ברוב המכריע של הקרקע אילו הופיע לדיון.

3. אלו העובדות המוצגות על ידי המבקשים, אבל אינן העובדות הנכונות או המלאות. לפני שאעסוק בעובדות, יש לומר, שפסק דין בתיק הסדר מקרקעין אינו כפסק דין בכל תיק אחר, שניתן לבטלו אם אכן ניתן ללא הזמנה כדין. פסק דין בתיק הסדר מקרקעין הוא שלב משלבי הסדר המקרקעין. על פי תקנה 30 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין (סדרי דין) תשל"ב – 1972, רשאי בעל דין לבקש תוך 30 יום מיום שנמסרה לו ההחלטה את ביטול החלטת בית המשפט בנוגע לזכות במקרקעין. לאחר חלוף מועד זה מתפרסם לוח זכויות, כפי שאכן פורסם ביום 27.12.61 (יותר משנה לאחר מתן פסק הדין), ועל פי דין, רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין, כפי שאכן נעשה במקרה זה, הוא ראיה חותכת לתוכנו (סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969). רישום זכויות לאחר קיום הליכי הסדר מבטל כל זכות סותרת במקרקעין (סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט – 1969 (להלן – פקודת ההסדר). הליכי ההסדר הם הליכים IN REM ופסק הדין שניתן בעקבות הליכי הסדר מהווה פסק דין כלפי כולי עלמא ולא רק כלפי הצדדים להליך. ההליכים פומביים, ומפורסמים ברבים, ורישומם בפנקסי המקרקעין מסיים אותם. העילות היחידות לתקיפת רישום זכויות על פי דין הן העילות המפורטות בסעיפים 93-97 לפקודת ההסדר, ואין חולק שהמבקשים אינן מנסים לתקוף את פסק הדין על פי אחת העילות האלה. אי ידיעה אודות הליכי ההסדר אינה עילה לתיקון הרישום שכבר נעשה לאחר פירסום לוח הזכויות (ע"א 518/86 אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד מב (4) 518). אף אם טעה בית המשפט בנותנו את פסק הדין, אין זו עילה לתיקון הרישום (רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז חאמד עבוד פ"ד נז (2) 721). על כן, אפילו לא היה המנוח, סבו של המצהיר, מוזמן לדיון, היה דין בקשתו להידחות. ואולם, גם לגופן של טענות המבקשים, דינן להידחות, על פי העובדות הנכונות, כפי שיובהר להלן.

4.בניגוד לטענת המבקשים, המנוח זומן כדין לישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 16.10.60. הוא הוזמן כדין לישיבת יום 5.9.60, לפי "הודעה לצדדים" המצויה בתיק מיום 31.8.60, בה מאושר שההזמנה לדיון ביום 5.9.60 נמסרה לידיו של המנוח, חסן אסמעאיל מוסטפא אסמעאיל מעראבה שחתם עליה. ביום 5.9.60 התקיים בפני השופט ידיד הלוי דיון בנוכחות מר בן חורין ב"כ המדינה והנתבע שהוא המנוח, ובישיבה זו, בפני המנוח, נקבע התיק להוכחות ליום 16.10.60. במועד ההוכחות המנוח לא הופיע, אבל זאת לאחר שהוזמן כדין. השופט החליט לדון בתובענה שלא בנוכחות המנוח, על פי הראיות והתביעות שהגיש המנוח. בית המשפט קיבל את עמדתו בחלקה ודחה חלק אחר, ונתן את פסק דינו בסוף ישיבת ההוכחות. פסק הדין נמסר למנוח עצמו ביום 22.12.60, כעולה מאישור מסירה המצוי בתיק.

5.המבקשים טענו בבקשתם, כי המנוח היה זקן ועיוור ולא יצא מביתו. טענה רפואית זו לא נתמכה בחוות דעת רפואית כלשהיא לפי תקנה 127, והיא נסתרת על ידי הרשום בפרוטוקול, שהמנוח היה נוכח בדיון ביום 5.9.60 . בדיון בפני הגדיל ב"כ המבקשים לעשות, וטען שמבחינה בריאותית, לא היה המנוח במצב שבו יכל להתייצב בדיון בפני בית המשפט. טענה זו לא הופיעה אפילו בבקשה זו של המבקשים ובתצהיר מטעמם, ודינה להידחות. על כן, אני דוחה טענה זו וקובע, כי המנוח היה נוכח בדיון ביום 5.9.10 שבו נקבע מועד ההוכחות, וממילא הוזמן כדין לישיבה שבה נערך דיון וניתן פסק הדין בתביעות המנוח. הוא קיבל את פסק הדין ביום 22.12.60, וביום 22.1.61 חלף המועד שבו היה רשאי להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו, לאחר שהוזמן כדין.

6. יתר על כן, אפילו לא היה המנוח מקבל את פסק הדין ביום 22.12.60, הרי כעולה מתיק בית המשפט, ב- 13.5.97, 37 שנים לאחר מתן פסק הדין, הגיש עזבון המנוח בקשה לביטול פסק הדין בהמ' 120/97. נקבע שעל המשיבה, מדינת ישראל, להגיב לבקשה, ותגובתה הוגשה ביום 29.9.97. בקשה זו נקבעה לדיון ליום 27.11.97 ועו"ד עלי חמוד, ב"כ המבקשים, קיבל הזמנה לדיון ביום 18.9.97. ביום 11.11.97, כשבועיים לפני מועד הדיון, הגיש עו"ד חמוד שתי בקשות, בהמ' 174/97 לתיקון הבקשה המקורית וכלילת יתר היורשים ודיוק בחלקות, ובקשה בהמ' 175/97 שהיא בקשה מתוקנת לביטול פסק הדין. כל הבקשות נדונו ביום 27.11.97, ובהעדר הופעה של עו"ד עלי חמוד או מי מטעם המבקשים, נמחקה הבקשה. כלומר, יורשי המנוח ידעו על פסק הדין לכל המאוחר בשנת 1997, וגם מאז חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין.

7. ביום 13.10.98 הגיש עו"ד חמוד "בקשה לקביעת הבקשה לשמיעה", בטענה שמדובר במסירת עדות על ידי בנו של המנוח שהוא איש זקן. באותו יום ניתנה החלטת השופט מרדכי הס ז"ל, כי הבקשה לביטול פסק הדין היתה קבועה לדיון ליום 27.11.97, וב"כ המבקשים הוזמן לדיון ובהיעדר הופעה נמחקה הבקשה, ועל כן הבקשה נדחית. כעבור יומיים, ביום 15.10.98, הגיש עו"ד חמוד המ' 36/98, בקשה לביטול ההחלטה, בטענה שלא קיבל לידיו כל הזמנה לישיבה ביום 27.11.97, וכי אמנם אישור המסירה נחתם על ידו, אבל כנראה שהפקידה החתימה אותו מבלי שתמסור לו את ההזמנה. בדיון שהתקיים ביום 1.11.98 בפני השופט הס חזר עו"ד חמוד על בקשתו, ועו"ד גוט התנגד לבקשה, אך היה מוכן שהבקשה לא תידון באותו יום, אלא עו"ד חמוד יפנה לועדה לתביעות המדינה במקרקעין. עו"ד חמוד הסכים לכך, ובהתאם נקבע הדיון בבקשה ליום 14.2.99, כעבור 3 חודשים. כנראה שהמכתב משנת 98 שאליו מתייחסים המבקשים נעשה במסגרת זו. בסופו של דבר, נקבע הדיון בבקשה ליום 3.10.00, בפני השופט ראיק ג'רג'ורה, ובתיק קיים אישור מסירה לדיון זה לעו"ד חמוד מיום 22.9.00. בדיון ביום 3.10.00 לא הופיע עו"ד חמוד, ולבקשת ב"כ המדינה, הבקשה נמחקה מחוסר התייצבות. הבקשה שבפני כללה בקשה לביטול החלטה זו, אך לא נמסר על ידי המבקשים מתי קיבלו אותה או נודע להם עליה. כאמור, ההחלטה התקבלה לאחר שב"כ המבקשים זומן לדיון, וגם לגופו של ענין, סיכויי הבקשה היו קטנים, לאור העובדה שזו היתה בקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדר ב"כ המבקשים לאחר שהוזמן כדין לדיון.

8. טענת המבקשים כי עו"ד חמוד היה חולה, במובן זה שלא יכל לטפל בענייניהם של המבקשים, מלבד העובדה שאינה מוכחת על ידי חוות דעת רפואית כמצוות תקנה 127, היא נסתרת על ידי הבקשות המפורטות שהגיש עו"ד חמוד, שוב ושוב. על כן, אני דוחה טענה זו.

9. סיכום העובדות הוא שהמנוח הוזמן כדין לישיבה שבה נקבע מועד ההוכחות, היה נוכח באותה ישיבה שבה נקבע מועד ההוכחות, לא הופיע לישיבה זו ופסק הדין ניתן בהיעדרו על פי טענותיו המוכחות. לאחר מכן הומצא פסק הדין למנוח, ובחלוף 30 יום, ביום 22.1.61 הפך חלוט. פסק הדין והזכויות לפיו פורסמו בלוח הזכויות והן סופיות. אפילו לפי גירסת המבקשים, ידעו על פסק הדין לפחות מאז 1997, 37 שנים לאחר מתן פסק הדין, והם לא נתנו כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין 55 שנים לאחר מתן פסק הדין, ו- 18 שנים לפחות אחרי שאף לשיטתם ידעו על פסק הדין. בקשותיהם הקודמות לביטול פסק הדין נקבעו לדיונים שאליהם לא הופיעו, אף שהוזמנו כדין באמצעות בא כוחם. האמירה הכללית שהתקשו בקבלת המסמכים אינה ולא כלום, כאשר לא פורט מה ומתי עשו לקבלתם. בדין אישר ב"כ המבקשים בפני "יש איחור ואני מאשר זאת יש שיהוי". די בכך כדי לדחות את הבקשה.