חולו ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בהמרצת פתיחה זו המבקשים עותרים להצהיר כי משכנתה לטובת המשיב (להלן: הבנק) על סך שני מיליון ש"ח, הרשומה על דירה שהם בעליה בדרך בן-גוריון 73 בבת-ים, הידועה כחלקת משנה 15 בחלקה 175 בגוש 7142 (להלן: הדירה), היא בטלה וחסרת כל תוקף.

1.המבקשים, שגילם נע סביב שמונים שנה, רשומים כבעליהן של זכויות החכירה בדירה, אשר נמצאת בבניין שבו מתגוררים מבקשים 1 ו-2 ומושכרת. הבעלות על הזכויות מחולקת מחצית לבני הזוג ומחצית לאחִי האישה, וכך גם דמי השכירות שהדירה מניבה. המשכנתה על זכויותיהם בדירה, מדרגה ראשונה, נרשמה להבטחת תשלום חובות בחשבונות הבנק של שניים: ניר ג'ורג' חולו-רודריגז (להלן: ניר), בנם של מבקשים 1 ו-2 ואחיינו של מבקש 3, וחברה בשליטתו שלפנים נקראה סיטי קפה אקספרס בע"מ וכיום שמה מנו קואופוריישן בע"מ (להלן: החברה). ואולם לטענתם לא הוסבר להם אל-נכון לפירעונו של איזה סכום כסף הם מסכימים לערוב בחתימותיהם, ובפיהם טענות נוספות שתפורטנה להלן שבשלן הם סוברים כי יש להכריז על בטלותן של החתימות.

על-פי גרסת המבקשים בתצהירי העדות הראשית שהגישו, ניר הפעיל בזכיינות סניף של רשת בתי קפה בעיר תל-אביב, ובחשבונות שניהלו הוא והחברה בבנק נוצרו יתרות חובה. בראשית שנת 2013 מסר ניר לבנק כי הוא מתעתד לפתוח סניף חדש ולשם כך נחוצה לו מסגרת אשראי רחבה. הבנק דרש ממנו לפרוע את החוב שכבר נצבר במסגרת הקיימת ולהמציא לו בטוחה בדמות דירה, וניר פנה למבקשים. לדברי המבקשים ניר הסתיר את העובדה שהוא שרוי בחובות, וסיפר להם כי הסניף הקיים מרוויח וכי הם מתבקשים לערוב להלוואה על סך 300,000 ₪ שתכליתה שיפוץ הסניף העתידי.

בעשרה בפברואר 2013 סרו כל הארבעה לסניף הבנק, ואז חתמו המבקשים על מסמכי המשכנתה, שעל-גביהם נרשם כי סכום החוב המובטח הוא עד שני מיליון ש"ח (להלן: חוזה המשכנתה). בו ביום התייצבו המבקשים בלשכת רישום המקרקעין בחולון וחתמו על שטר משכנתה מס' 3406/2013/1. דא עקא, חובות החברה וחובותיו של ניר לבנק המשיכו לגדול, ולימים הגיעו לסך של כ-1,250,000 ₪. ב-19 באפריל 2016 שיגר הבנק אליהם ואל המבקשים דרישות לשלמם (נספח יב). ביום 23.06.16 הוא פתח בהליך למימוש המשכנתה בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב–יפו. בקשה שהגישו המבקשים לבית משפט זה עם פתיחת התיק, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ולמתן צו מניעה זמני, נדחתה בתאריך 27.04.17. בקשת רשות לערער על ההחלטה נדחתה אף היא (רע"א 4260/17 חולו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם באר"ש, 03.07.2017]).

2.לגרסת המבקשים הם סברו כי ערבותם ניתנת להבטחת פירעונה של הלוואה שסכומה 300 אלף ש"ח, לא פחות ולא יותר. הדירה, הם מבקשים לשכנע, נחוצה למחייתם, כך שבשום שלב לא היו נכונים להעמיד אותה כבטוחה להלוואה שסכומיה גבוהים פי כמה וכמה. על הבנק הם קובלים כי גם הוא הסתיר מהם את מצב חשבונותיהם האמיתי של ניר ושל החברה – בייחוד את החובות שכבר נצברו באותם חשבונות עד למועד החתימה על חוזה המשכנתה. נוסף לכך רכזת האשראי שבפניה חתמו על המסמכים לא העמידה אותם על הסכום שאת תשלומו הדירה אמורה להבטיח, ולא הסבירה להם שהם „ערב יחיד“ כמשמעות המונח בחוק הערבות, התשכ"ז–1967. היא גם לא סיפרה להם מתי ניתנו ההלוואות או מה שיעור הריבית, ולא חשפה את חששו של הבנק שניר והחברה לא יעמדו בתשלום, לשיטת המבקשים. המבקשים טוענים כי דינו של חוזה המשכנתה להתבטל.

המבקשים נסמכים על חובות הגילוי אשר רובצות על בנק לפי דין, ובכללו חוק הערבות, תקנות הערבות, התשנ"ח–1998, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981 (להלן: חוק הבנקאות) וסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 (להלן: חוק החוזים), שעל-פיו חובה לנהוג בתום לב במשא-ומתן. לדעתם הבנק השתמט מחובותיו אלו. על הבטלות הם מבקשים להצהיר על סמך הדוקטרינה „לא נעשה דבר“; על סמך עילת ההטעיה שבסעיף 15 לחוק החוזים; ועל סמך עילת העושק שבסעיף 18 לאותו חוק. למעשה המבקשים סבורים כי תרמית הייתה כאן, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), וגם השפעה בלתי הוגנת והפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לאותה פקודה).

הבנק טוען כי אין לקבל את גרסת המבקשים שלפיה חשבו כי הם ממשכנים את הדירה להבטחת הלוואה שסכומה 300,000 ₪. הוא מצביע על שטר המשכנתה ועל חוזה המשכנתה, שבהם נרשם כי סכום ההלוואה שהם ערבים לה הוא שני מיליון ש"ח לכל היותר. כמו-כן הוגש מכתב שכתב עורך-הדין אמיר מסארווה, שלטענת הבנק הוא בבחינת הודאה כי הדירה שועבדה להבטחת חובותיו של ניר, המצדיקה את דחיית התובענה על הסף. מחיקת המשכנתה, לגישת הבנק (מטעמי זהירות), אינה מוצדקת גם אם תתקבלנה טענות המבקשים, מאחר שבעצמם טענו כי הסכימו למשכן את הדירה כערובה לפירעון הלוואה על סך 300,000 ₪. אציין כי בסיכומים מטעמו התמקד הבנק בעיקר בעילת התרמית ובנימוקים מדוע לא הוכחה, אבל לא זה לב ליבה של המחלוקת בתיק.

3.אף כי למבקשים היה ידוע שהם ממשכנים את הדירה להבטחת חוב של ניר לבנק, הם טוענים כי חשבו שערבותם מוגבלת לסכום חוב של 300 אלף ש"ח בלבד. מדובר בגמלאים שבריאותם אינה מן המשופרות, והם מבקשים לקבל כי שמו את מבטחם בניר ובבנק. לגרסתם לא נאמר להם כי גובה האשראי שהועמד לניר ולחברה הוא 1.2 מיליון ש"ח.

רויטל אברהם, רכזת האשראי בסניף אלנבי של הבנק אשר החתימה את המבקשים על חוזה המשכנתה, הצהירה כי אינה זוכרת בדיוק את מעמד החתימה (סעיף 2 לתצהירה). ברם לדבריה,