ה"פ 50782-02-16 א.ה. נווה טל בע"מ נ' פישר ואח'

החלטה זו עניינה בבקשת המשיב 6 (להלן: "המבקש") לסילוק המרצת הפתיחה על הסף, ו"למצער" בחיוב המבקשת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה להוצאות ההליך וזאת על פי תקנה 353 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

רקע

1. בין המשיבה, שהיא חברה קבלנית, לבין המשיבים 1-5, נחתם ביום 28.7.10 הסכם להקמת בניין חדש בשטח המצוי בבעלותם של המשיבים 1-5. המבקש רכש מהמשיבה דירה שהייתה אמורה להבנות בבניין החדש.

2. בין הצדדים התגלעה מחלוקת והמשיבים עתרו לביטול ההסכם בטענה להפרתו, והגישו לבית המשפט המחוזי תביעה במסגרת ה"פ 47036-06-14 (להלן: "התביעה הנוספת"), אשר נדונה בפני כב' השופטת רות לבהר שרון. במסגרת דיון מיום 27.12.15 הגיעו הצדדים להסכמה על מתווה לגיבוש הסכם פשרה סופי. למתווה המוסכם ניתן תוקף של החלטה, ונקבע כי הצדדים רשאים להגיש הסכם פשרה ערוך ומוסכם תוך 7 ימים (להלן: "המתווה"). ביום 5.1.16 הודיעו המשיבים כי לא הצליחו להגיע לפשרה עם המשיבה ועל כן עתרו למתן פסק דין בתיק. מנגד הודיעה המשיבה כי יש ליתן למתווה המוסכם תוקף של פסק דין.

3. בית המשפט בהחלטתו מיום 11.2.16 דחה את הבקשה תוך שהוא מציין כי היות ואין הסכם מפורט בין הצדדים לא ניתן להיעתר לבקשה וליתן לו תוקף של פסק דין.

4. המשיבה הגישה ערעור על ההחלטה מיום 11.2.16 ובית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) בהחלטתו מיום 20.4.16 דחה את הבר"ע תוך שהוא מציין את הדברים הבאים:

   "לטענת המבקשת המתווה המוסכם הוא בגדר הסכם מחייב, אך כפי שעולה מהחומר שבפני, המשיבים חולקים על כך. השאלה אם הצדדים הגיעו להסכם מחייב אם לאו, מצריכה את בית משפט קמא לסטות מהנתיב העיקרי של הדיון, ולנהל "תיק בתוך תיק", בשאלת כוחן ותוקפן של ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת המתווה המוסכם, ואם אלה אכן נתגבשו לכלל הסכם מחייב. בית משפט קמא, כערכאה הדיונית בפניה נדון הסכסוך בין הצדדים, רשאי היה לבחון את טענת המבקשת כי המתווה המוסכם מהווה הסכם מחייב בין הצדדים, אך רשאי גם שלא לעשות כן. כל זאת, בהתאם לשיקול דעתו והערכתו הן לגבי סיכויי הטענה והן לגבי משאבי השיפוט שיידרשו לשם בירור הטענה. בית משפט קמא בחר שלא לעשות כן, ואיני רואה להתערב בשיקול דעתו. מכל מקום, הבקשה דכאן, אינה המסגרת הראויה לפסוק בשאלה אם נכרת הסכם מחייב בין הצדדים או אם המשיבים פעלו בחוסר תום לב בכך שהכשילו הגעה ל"הסכם פשרה מפורט" כאמור במתווה המוסכם".(ההדגשה הוספה – ע.ר.).

5. המשיבה הגישה התביעה הנדונה במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בתביעה הנוספת בצירוף טיוטת ההסכם, אשר הוכנה על ידי ב"כ המבקש ונחתמה על ידי המשיבה, ואשר הוגשה בתיק התביעה הנוספת ביום 8.2.16 מהווים הסכם מחייב לכל דבר ועניין ויש ליתן צו לאכיפתם.

6. המבקש הגיש הבקשה הנדונה לסילוק ההליך על הסף וטען כי בבסיס התביעה הנדונה עומדת החלטת כבוד השופטת רות לבהר שרון בתביעה הנוספת, וכי הגשת תובענה חדשה היא ניסיון לעקוף את המסלול הקבוע בתקנות ומהווה שימוש לרעה בסדרי הדין. עוד נטען כי בית המשפט נעדר כל סמכות לדון בהליך אשר הוא למעשה הליך ערעורי. לעניין זה הוסיף המבקש כי אף המשיבה סברה כי הסמכות נתונה לבית המשפט העליון ואף הגישה בד בבד בר"ע על אותה החלטה. לעניין זה הוסיף המבקש כי אין מקום לניהול שני הליכים במקביל ויש להורות על סילוק ההליך או לכל הפחות על עיכובו.

7. באשר לחיובה של המשיבה בהפקדת ערובה נטען כי המשיבה היא חברה בערבון מוגבל וכי בהתאם לפסיקה חלה החזקה כי בנסיבות אלו יהיה קושי בגביית ההוצאות. בהתייחס לבעל השליטה במשיבה, עו"ד מאיר לוי, נטען כי במסגרת הליך אחר אושר עיקול זמני על נכסי עו"ד לוי וכן הציג המבקש דוח חקירה בעניינו של עו"ד לוי המצביע על קיומם של הליכים רבים נגדו ונגד חברות בשליטתו בסכומים של מיליוני שקלים.