ה"פ 47814-11-13 רביב נ' פרבמן ואח' - פסקדין

1.לפניי המרצת פתיחה במסגרתה מתבקש בית המשפט להצהיר כי הסכם הממון שנחתם ביום 04/12/91 בין המשיב 1 (להלן: "המשיב") והמשיבה 2 (להלן: "המשיבה"), לפיו הוקנו למשיבה כל הזכויות במשק מס' 16 גוש 13631, חלקה 124 במושב אלמגור (להלן: "הנכס"), הינו בטל ומבוטל, ולחילופין בטל כלפי צדדים שלישיים וביניהם המבקש. עוד מתבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבה חייבת גם היא בחובותיו של המשיב וזאת מכוח חיים משותפם במשך שנים רבות ואי לכך ניתן לעקל את זכויותיה בנכס.  2.הרקע העובדתי: א.המשיב והמשיבה נשואים זה לזו ומתגוררים שניהם בנכס. ביום 04/12/91 נחתם בין המשיבים הסכם יחסי ממון (להלן: "הסכם הממון"), לפיו למשיבה לבדה הינה בעלת הזכויות בנכס וכי למשיב אין כל זכות בהן. ביום 08/12/91 אושר הסכם הממון ע"י בית המשפט המחוזי בנצרת וקיבל תוקף של פסק דין (ראו נספח ג' להמרצת הפתיחה).  ב.לטענת המבקש, היכרותו עם המשיב החלה בשנת 1997, דרך יוזמות עסקיות. לדבריו, בשנת 2010 לערך, פנה אליו המשיב וביקש לקבל הלוואה כספית, המבקש העביר לו הלוואה כספית בסכום העומד על 1,100,000 ₪, תוך שהמשיב התחייב להחזירה תוך שנה. במהלך שנת 2013 אף חתם המשיב על שני שיקים לטובת המבקש, בסכום כולל של 1,100,000 ₪, אולם שיקים אלו חזרו בהיעדר כיסוי (ראו נספחים א' ו- ב' להמרצת הפתיחה).  ג.לטענת המבקש, הציג המשיב מצג לפיו הנכס נמצא בבעלותו והתחייב לשעבד את הנכס, לטובת החזרת חובו. בשנים 2011 ו- 2012 אף חתמו המבקש והמשיב על שני מסמכים המלמדים לכאורה על הלוואת כספים מאת המבקש למשיב, כאשר הנכס הינו ערובה להחזר החוב וישועבד לצורך כך למבקש (ראו נספחים ה' ו- ה1 לתצהיר עדות ראשית של המבקש). לאחר שהמשיב לא החזיר את החוב הנטען, פתח נגדו המבקש ביום 29.5.13, תיק הוצל"פ בגין השיקים שחזרו. בנוסף הגיש המבקש בקשה לעיקול הנכס.  ד.ביום 1.9.13 הגיש המשיב בקשה לביטול העיקול על הנכס ובבסיס הבקשה היה הסכם הממון.  ה.ביום 25.11.13 הגיש המבקש את המרצת הפתיחה, במסגרתה עתר לסעדים המבוקשים בסעיף 1 לפסק דין זה. טענות הצדדים בתמצית: 3.בכתב התביעה, העלה המבקש את טענותיו העובדתיות אודות השתלשלות העניינים וטען כי המשיב פעל תוך תרמית ומצג שווא, כאשר לא גילה לו שהנכס רשום בפועל על שם המשיבה. הוסיף והפנה לתהיות שעולות מתוכן הסכם הממון כגון העובדה שהמשיב וויתר במסגרתו על כל זכויותיו ללא תמורה, כולל המיטלטלין בנכס, הסעיף לפיו במקרה של פטירת המשיבה, יוכל המשיב להוסיף ולהתגורר בנכס וכן העובדה כי חרף הסכם הממון הוסיפו המשיבים לגור יחד בנכס במהלך כל השנים, דבר המלמד על חיים משותפים, אשר מחייבים את המשיבה בחובות המשיב. נוכח הדברים טען כי המדובר בהסכם ממון פיקטיבי, אשר נועד להברחת רכוש.  המבקש שב על טענותיו אלו בתצהיר עדות ראשית שהגיש וכן במהלך חקירתו הנגדית מעל דוכן העדים. בסיכומיו שב המבקש על טענותיו, תוך שטען כי הסכם הממון מדיף ריח באושים ומטיל צל כבד אודות תום ליבם של המשיבים. המבקש שב והפנה ל"אותות מרמה" בהסכם, לאורם ניתן להיווכח כי המדובר בהסכם למראית עין בלבד, שכל מטרתו למנוע מנושיו של המשיב, בין הקיימים ובין העתידיים, להשתלט על הנכס ולפרוע את חובם. לעניין זה הפנה המבקש לתוכן ההסכם והעברת כל הזכויות למשיבה באופן חד צדדי גורף, חתימת המשיב על ההתחייבות לשעבוד הנכס בתמורה להלוואה והדברים האמורים בו, המצג שהציג לפניו המשיב לפיו ההלוואה דרושה לו לשם הצלת המשק, כאשר אין לו בפועל כל זכויות בו, שמירת החזקה בנכס ואי עשיית כל אקט פומבי לשם העברת הזכויות בפועל.  המבקש הוסיף וטען כי עצם העובדה שהסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין אין בה לחייב או לכבול צדדים שלישיים וזאת כאשר המשיבים נמנעו במהלך כל השנים מלדווח על ההסכם לרשויות מס שבח. לטענת המבקש אי הדיווח, מלבד היותו אות מרמה, הינו האקט פומבי הכרחי אשר בהיעדרו, אין הסכם הממון מחייב אותו כצד שלישי. המבקש הוסיף והפנה לעדותו של המשיב מעל דוכן העדים וטען כי התגלו בה סתירות מהותיות. לעניין זה הפנה לטענת המשיב לפיה מעולם לא הסכים לשעבוד הנכס וזאת בניגוד למסמכים עליהם חתם. עוד טען כי טענות המשיב בדבר היות החוב "קיזוז" של חובות שחייב לו המבקש, הינן מופרכות ועומדות שוב בניגוד למסמכים כתובים דוגמת השיקים שהעביר למבקש ומסמכים שנחתמו בין השניים. המבקש הוסיף וטען כי המשיב בחר במתכוון שלא להביא את המשיבה לשם מתן עדות בבית המשפט, חרף היות עדותה חיונית ביותר לשאלות השנויות במחלוקת בתיק. לטענת המבקש אי התייצבותה של המשיבה למתן עדות מהווה הנחה כי עדותה הייתה פועלת לרעתם של המשיבים. נוכח כל האמור, ביקש המבקש להצהיר כי הסכם הממון חסר תוקף וכי עומדת לו הזכות לעקל את זכויות המשיב בנכס. לחילופין ביקש לחייב את המשיבה בחובות המשיב וזאת לאור חזקת השיתוף שחלה על נישואין שקדמו לשנת 1974, העובדה שההלוואה ניתנה לשם "הצלת" הנכס וכן עדותו של המבקש לפיה שוחח עם המשיבה, אשר לדבריו הייתה אסירת תודה ואף הביעה בפניו את הסכמתה למכירת הנכס.  4.מנגד, טענו המשיבים בכתב התשובה כי דינה של המרצת הפתיחה להידחות. לטענתם ההיכרות בין המבקש והמשיב נעוצה בשיתוף פעולה עסקי בין השניים, במסגרתם גייס המשיב הון עבור המבקש וחברות בבעלותו. לטענת המשיב, המבקש נותר חייב לו סכום כספי העומד על כ- 2.5 מיליון ₪, כך שלמעשה הכספים שהעביר המבקש למשיב ניתנו כולם במסגרת של קיזוז החוב.   אשר לטענות המבקש בדבר הסכם הממון, טענו כי הסכם זה נחתם ואושר ע"י בית המשפט עוד בשנת 1991, דבר השולל לחלוטין את טענות המבקש בדבר רצון להברחת נכסים. לטענתם, הסכם זה נחתם לשם הגנה על המשיבה מאובדן רכושה ונוכח אי הסכמתה של המשיבה לפעילותו הכלכלית ועסקיו המסוכנים של המשיב, כמו גם להזנחת המשק על ידו, דבר אשר הביא למחלוקת משפחתית קשה. נוכח כך הסכים המשיב לוותר על כל חלקו בנכס. לטענת המשיבים, המשיב מעולם לא התחייב בפני המבקש לשעבד את הנכס לטובתו ואף המשיבה מעולם לא נתנה את הסכמתה לכך. הוסיפו כי מכל מקום, אילו רצה המבקש לשעבד את זכויות המשיב בנכס, היה עליו לבצע זאת מראש. המשיב, שב על טענות אלו הן בתצהיר העדות הראשית שהגיש והן במהלך עדותו בבית המשפט. בסיכומיהם שבו המשיבים על טענותיהם. לדבריהם המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו לפיה דינו של הסכם הממון להתבטל. הוסיפו והפנו לגרסתו מעל דוכן העדים, לפיה לא הוצגה כל ראיה בדבר מעורבותה של המשיבה בעסקה הכלכלית שניהל המבקש עם המשיב או ראיה בדבר אי קיומו של הסכם הממון. בהתאם, טענו כי טענת המבקש כי הסכם הממון הינו פיקטיבי לא הוכחה, כאשר כל טענותיו בעניין נטענו בעלמא ובדרך של סברה בלבד. המשיבים התייחסו לאותות המרמה אליהן הפנה המבקש וטענו כי אין בהן דבר, כאשר כל טענותיו בעניין נוגעות למערכת יחסיו עם המשיב, דבר שאינו משליך דבר אודות שאלת תוקף הסכם הממון.  הוסיפו כי טענות שהעלה המבקש אודות המשיבה הינה עדות שמיעה, אשר לא הוכחה כלל ועיקר. לעניין זה הוסיפו כי החלטת המבקש שלא להתעקש על העדת המשיבה, עומדת לחובתו.  אשר לטענת המבקש בדבר נפקות ההסדר על צד שלישי, טענו כי אין כל חובה לדווח על הסכם הממון למס שבח וכי המבקש הוא אשר התרשל בבחינת מצב הזכויות בנכס ואין לו להלין אלא על עצמו. בהתבסס על כל האמור, התנגדו המשיבים אף לטענת המבקש כאילו יש לחייב את המשיבה בחובות המשיב.  בסופו של דבר, ביקשו המשיבים לקבוע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה להוכחת טענותיו, על כן ביקשו לדחות את המרצת הפתיחה, תוך חיובו בהוצאות.  5. במסגרת התיק דנן הגישו המבקש והמשיב תצהירי עדות ראשית מטעמם. בהמשך נוהל הליך הוכחות כאשר המבקש והמשיב נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית וחוזרת. בתום הדיון הגישו הצדדים את סיכומיהם כדת וכדין.  דיון והכרעה: 6.לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, לרבות עדויות הצדדים בפניי מעל דוכן העדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין המרצת הפתיחה להידחות מקום שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו. כלל ידוע במשפט האזרחי הוא כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא). בעניין זה יפים דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל חיפה פ"ד נג (4) 526, שם קבעה:  "הכלל הראייתי הבסיסי, הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא, כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין 'המוציא מחברו עליו הראיה'. על פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על ‎50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי...". לפיכך, בעת בחינת המרצת הפתיחה דנן, יש לבדוק האם המבקש הרים את הנטל שרובץ לפתחו והוכיח, בשיעור העולה על 50%, כי אכן קיימות ראיות ממשיות המבססות את טענת המרמה והמלמדות על כך כי הסכם הממון שנחתם בין המשיבים הינו הסכם פיקטיבי, אשר נחתם למראית עין בלבד ולשם הברחת נכסים. למרבה הצער, התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. המבקש לא השכיל להביא ראיות מספקות אודות אותות המרמה הנטענות שיהיה בהן כדי לתמוך ולבסס את תביעתו, כאשר כל טענותיו באשר למעשיי הרמייה של המשיבים נטענו בעלמא, על דרך ההשערה בלבד וללא כל הוכחה מספקת.  אולם עוד בטרם כניסה למחלוקת העובדתית והמשפטית, יש לתת את הדעת לעניין אשר כלל אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אשר נוגע למועד הגשת המרצת הפתיחה. כאמור, הסכם הממון בין המשיבים הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין עוד בשנת 1991. מנגד, ההלוואה שניתנה ע"י המבקש למשיב, אף לטענתו, ניתנה רק במהלך שנת 2010, משמע- כ- 19 שנים לאחר אישור הסכם הממון. לסוגיה זו, אשר כאמור כלל אינה נמצאת במחלוקת, משמעות רבה. ראשית, אין מנוס אלא להתייחס לבעייתיות העולה בהמרצת הפתיחה. למעשה, מבקש המבקש לקבוע כי כבר כאשר חתמו על הסכם הממון בשנת 1991, עשו זאת המשיבים לשם הברחת נכסים עתידית, אשר תתרחש בפועל קרוב ל- 20 שנים מאוחר יותר. המבקש לא הציג לפניי כל ראיה אודות חובות אשר היו למשיבים בתקופה שקדמה לחתימת הסכם הממון או לאחריה, אשר בגינם יהיה להם "צורך" בהברחת נכסים ע"י חתימה על הסכם ממון פיקטיבי. יתירה מכך אף במהלך חקירתו הנגדית העיד המבקש כי היכרותו הראשונה עם המשיב התרחשה בשנת 1997, משמע- כשש שנים לאחר אישור הסכם הממון. ברור מאליו כי הגעה למסקנה כזאת, על חוסר ההיגיון הברור העולה ממנה, הינה קשה ביותר, ואין צורך להבהיר את הקושי שעולה לפתחו של המבקש להוכיח את האמור. אלא שאם לא די בכך הרי שבאמור יש אף ללמד על התרשלות מהותית של המבקש. שכן, אין חולק כאמור כי הסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין עוד בשנת 1991. הדעת נותנת ונסיון החיים מלמד כי לפני שאדם סביר יבחר לתת הלוואה בסך העולה על מיליון ₪, יעשה כל בדיקה אפשרית לבחון כי הבטוחה אשר הוצגה לפניו אכן שרירה, קיימת וניתנת למימוש. נכונים הדברים שבעתיים עת המבקש, לדבריו שלו, היה מודע היטב למצבו הכלכלי הקשה מאוד של המשיב (ראו עמ' 9, ש' 25-26 לפרוטוקול מיום 26.5.15). חרף האמור בחר המבקש, אף לטענתו, לתת את ההלוואה הכספית הנטענת ללא כל בדיקה מתאימה. יתירה מזו, הוא לא טרח לערוך בדיקה מינימלית באגודה על מנת לבדוק אם אכן המשק רשום בשמו של המשיב ובאם לאו. המבקש העיד על כך במפורש: "אני בן אדם לא מסודר, אני לא לקחתי את ההסכם הזה ודרשתי את שעבוד המשק הזה. לי יש בעיה שאני מאמין באנשים, ברגע שיש לי שני מסמכים חתומים על המחוייבות שלו, לא טרחתי לבדוק אם המשק רשום על שמו ובאם לא" (ראו עמ' 10, ש' 24-26). המבקש ניסה להסביר את פעולותיו אלו ביחסיו הקרובים עם המשיב ובאמון שנתן בו, אולם הסברים אלו אינם עומדים במבחן ההיגיון והשכל הישר, וודאי מקום בו המבקש העיד על עצמו כבעל רקורד עסקי עשיר הכולל ניהול חברות גדולות (ראו סעיף 2 לתצהיר עדות ראשית של המבקש). נוכח האמור אין מנוס אלא לקבוע כי המבקש התרשל רשלנות רבתי בעת התנהלותו מול המשיב, ואין למבקש להלין אלא על עצמו.  בהקשר לעדותו של המבקש, לציין כי בכל הנוגע להשתלשלות העניינים העובדתית, מצאתי לתת אמון בגרסת המבקש אודות מערכת יחסיו עם המשיב, אשר הייתה אמינה בעיני בעת שמיעת עדותו מעל דוכן העדים וכן עמדה בקנה אחד עם מסמכים שהציג המבקש כגון השיקים בסך 1,100,000 שהעביר אליו המשיב וההסכמים שנחתמו בין השניים, על פיהם יעמוד הנכס כבטוחה להחזר ההלוואה. מנגד גרסת המשיב, הן בתצהירו והן מעל דוכן העדים, לפיה הכספים שהעביר אליו המבקש הינם חלק מקיזוז חובות אשר הוא חייב לו, לא הייתה אמינה בעיני ולא נתמכה בכל ראיה ממשית. נוכח הדברים מקובלת עליי גרסת המבקש כי אכן העביר למשיב כספים רבים כהלוואה שלא הוחזרה, וכי המשיב הציג לפניו מצג לפיו אם לא יוחזרו הכספים, יעמוד הנכס כבטוחה להחזרתם. יחד עם זאת, אין בקבלת גרסה עובדתית זו של המבקש בכדי להיעתר לסעדים אותם דרש לקבל במסגרת המרצת הפתיחה וזאת מקום בו לא עמד המבקש בנטל המשפטי להוכיח כי הסכם הממון שנערך בין המשיבים, הינו פיקטיבי ולמראית עין בלבד.  בפסיקה כבר נקבע לא פעם, כי נטל השכנוע בבקשה להצהיר כי מקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, עומדים על כתפי מבקש ההצהרה (ראו לעניין זה גם סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, הקובע כי "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם"). בהתאם, כבר נקבע בעבר כי המדובר בנטל משמעותי ביותר, שכן המדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. בענייננו, נוכח הדברים אשר צויינו מעלה, אודות התרשלותו החמורה של המבקש, כמו גם העובדה שהסכם הממון נחתם וקיבל אישור בית המשפט שנים ארוכות טרם מתן ההלוואה הכספית, עומד לטעמי על כתפי המבקש נטל כבד במיוחד. הדרך לעמוד בנטל זה הוא להוכיח את קיומן של אותות מרמה. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 8482/01‏ ‏ בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה: "בהקשר זה יש לציין את כללי ה- BADGES OF FRAUD ("אותות המרמה") שפותחו במשפט האנגלו- אמריקאי. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב;חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע (ראו בר אופיר, בעמ' 379-378; ה.פ. 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג ואח', פ"מ תשנ"ו(3) 421)".ו המבקש בענייננו, הפנה לקיומם של מספר "אותות מרמה" הניכרים לטענתו בהסכם יחסי הממון עליו חתמו המשיבים, אולם למרבה הצער, בחינתם של אלו מלמדת כי אין די בהם על מנת לעמוד בנטל המוטל על המבקש ולמעשה, אף לא להתקרב לכך. משקל גדול נתן המבקש לתוכנו של הסכם הממון, תוך טענה כי העובדה שהמשיב וויתר בו על כל זכויותיו, יש בו להוות אות מרמה של ממש. אלא שטענה זו לא נתמכה בדבר. המדובר בענייננו בהסכם ממון שאושר ע"י בית המשפט המחוזי ולפיכך הוכר כסביר על ידו. עצם העובדה כי תוכנו של ההסכם שונה מהנוסח המקובל בהסכמי ממון ודאי שאין בו כשלעצמו להוכיח כי המדובר בהסכם פיקטיבי. בענייננו, הציגו המשיבים עוד בתשובתם להמרצת הפתיחה את הרציונל לתוכן הסכם הממון, אשר הינו הגנה על המשיבה מאובדן הנכס ואי הסכמתה לפעילותו הכלכלית הנפרדת והמסוכנת של המשיב והזנחת הנכס על ידו. במהלך שמיעת הראיות, לא טרח המבקש להביא כל ראיה ולו הקלושה ביותר להפרכת טענת המשיבים או הסכם הממון, לא הוכיח כי המשיבים מקיימים משק בית משותף, לא הוכיח כי קיים להם חשבון בנק משותף או כי טענת המשיב, לפיה הוא מבלה את רוב זמנו בחו"ל, אינה נכונה.  אות מרמה נוספת לטענת המבקש נעוצה בהתנהלות המשיב מולו, עת חתם על ההסכמים לפיהם הוא מתחייב לשעבד את הנכס בתמורה להלוואה. אלא שגם עניין זה אין בו לסייע למבקש בדבר. כזכור, קיבלתי את עמדת המבקש לפיה המשיב קיבל ממנו הלוואה כספית, תוך שהציג לפניו כי הנכס ישמש כבטוחה להחזרת החוב. אולם בקביעה זו, הגם שניתן ללמוד ממנה אולי על הולכת שולל של המבקש ע"י המשיב, אין ללמד דבר וחצי דבר באשר לתוקף הסכם הממון שנערך כעשרים שנים קודם לכן ובוודאי שאין בכך ללמד כי זה נחתם תוך כוונה להטעות נושים עתידיים.  יתירה מכך, המבקש מפנה במסגרת סיכומיו להערה של המשיב על גב ההסכם שנחתם בין השניים ולפיה המשיבה לא צריכה להיות מודעת לעסקה שנערכה בין המשיב והמבקש וכי אסור על המבקש ליצור עמה קשר בנושא. לטענתו המדובר באות מרמה, המעידה על חוסר תום ליבו של המשיב. לעניין זה, הגם שמקובלת עליי הטענה כי דרישה זו של המשיב יכולה לעלות לכדי חוסר תום לב מצדו, הרי לטעמי אין בכך לסייע למבקש אלא להפך, דרישה זו של המשיב יש בה דווקא לחזק את הסברה כי הסכם הממון הינו תקף וזאת כאשר ברור כי המשיב לא היה מעוניין שהמבקש יצור כל קשר עם המשיבה, שמא זאת תספר לו על קיומו של הסכם הממון ועל העובדה כי למשיב אין כל זכויות בנכס. בסופו של יום, להתנהלותו של המשיב אל מול המבקש, לחוסר תום ליבו או אפילו לעובדה שהוליך את המבקש שולל, אין כל נגיעה לעניין תוקפו של הסכם הממון שנערך בין המשיב והמשיבה כעשרים שנים קודם לכן. לעובדה שהמשיב הציג עצמו למבקש כבעל זכויות בנכס, אין כל נגיעה לזכויותיה של המשיבה, אשר הינה בעלת הזכויות בנכס באופן בלעדי.  לעניין אחרון זה משמעות רבה, שכן במהלך ניהול התיק, לא עלה בידי המבקש להביא כל ראיה של ממש, אשר תוכיח מעורבות כלשהי של המשיבה בעסקאות השונות שערך אל מול המשיב. המבקש עצמו העיד בחקירתו כי כל העסקים והמגעים שלו התנהלו מול המשיב (עמ' 9, ש' 23-24) וכי הכרתו עם המשיבה כללה פגישה אחת בלבד (עמ' 9, ש' 18-20). בעדותו מעל דוכן העדים ובסיכומיו העלה המבקש מספר טענות אודות דברים שאמרה לו המשיבה בטלפון בדבר הסכמתה למכור את הנכס לשם החזרת ההלוואה, כמו גם מסמך "כתב הסכמה" לא חתום, לפיו המשיבה מסכימה למכירת הנכס. כמובן שטענות אלו של המבקש הינן חסרות כל ביסוס ראייתי מינימאלי ואין לתת להן כל משקל. לעניין זה, נחלקו הצדדים באשר לשאלה כנגד מי עומדת העובדה שהמשיבה כלל לא העידה בבית המשפט. אציין כי המשיב טען כי המשיבה לא הגיעה למתן עדות נוכח מצבה הרפואי והמבקש לא התנגד לכך. לאחר שבחנתי טענות הצדדים לעניין זה, נחה דעתי כי הצדק לעניין זה הוא עם המשיבים. כפי שהובהר קודם לכן, הנטל להוכיח את האמור בהמרצת הפתיחה הינו על המבקש, כאשר לפי קביעתי המדובר בנטל כבד. בענייננו, המבקש הוא שייחס למשיבה עדויות שמיעה שונות שאמרה לו בדבר הסכמתה למכירת הנכס. אף בסיכומיו הוסיף וטען כי עדותה של המשיבה "הינה בעלת נפקות רבה וחיונית ביותר לצורך הכרעה בתיק". בשים לב לכל האמור, חובה הייתה על המבקש לדרוש את העדתה של המשיבה בבית המשפט, ומשלא עשה כן (ולמעשה לא התנגד לשחרורה מעדות, אף שלא הוצג מסמך רפואי תקף), אין לו להלין אלא על עצמו. בנסיבות אלו, ללא עדותה של המשיבה מעל דוכן העדים, לא עמד המבקש בנטל העומד על כתפיו ואף לא התקרב לכך. טענה נוספת בפי המבקש הייתה כי אי העברת הזכויות בנכס על שמה של המשיבה, כמו גם אי דיווח הסכם הממון למס שבח, יש בהם להוכיח על היותו של הסכם הממון פיקטיבי ולמראית עין. אלא שגם טענה זו של המבקש הינה טענה כללית, אשר אין בה ממש. לעניין זה יש לזכור כי על פי סעיף 4א לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין"), העברת זכויות על פי פסק דין, שניתן אגב גירושין, אינה נחשבת כלל לעסקה במקרקעין, על כן אין כל חובה בדיווח למס שבח. בענייננו, הגם שהמשיבים לא התגרשו זה מזו, המבקש לא הוכיח כי זכויות המשיב בנכס לפני חתימתו על הסכם הממון הן זכויות במקרקעין אשר על פי חוק מיסוי מקרקעין קיימת חובה לדווח עליהם לרשויות המס. נהפוך הוא, מעיון בנוסח הסכם הממון עולה כי זכויות המשיבים היו והינן זכויות של בר רשות ולא של חוכר לדורות או בעלים בנכס. המבקש לא הוכיח בפניי כי הסכם הממון אכן עונה על כל התנאים הקבועים בסעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין המתייחס להגדרת זכות במקרקעין (ראו לעניין זה סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין). מכל מקום, סבור אני כי אי דיווח על הסכם הממון לרשויות המס, אין בו כשלעצמו כדי ללמד על אותות מרמה כטענת המבקש.  מסקנה זו אף מבטלת את טענת המבקש כאילו הסכם הממון אינו חל על צדדים שלישיים. המבקש, בהיותו צד שלישי אשר ביקש לשעבד את הזכויות בנכס בכפוף להלוואה, הייתה החובה לערוך בדיקה מתאימה ולפנות לגורמים הרלוונטיים ברשות מקרקעי ישראל בבקשה מתאימה, הכוללת את חתימתם של בעלי הזכויות הרשומים בנכס. פעולה מעין זו הייתה מגלה בנקל את קיומו של הסכם הממון.  אלא שלגרסת המבקש עצמו, כפי שהובהר קודם לכן, הוא נמנע מעריכת כל בדיקה בשאלה האם הנכס בכלל רשום על שמו של המשיב, לא במשרדי המיסוי, ברשות מנהל מקרקעי ישראל, במושב אלמגור או בכל מקום אחר. בנסיבות אלו, ודאי שאי הדיווח לרשויות המס על הסכם הממון לא היה בו לפגוע, הלכה למעשה, בידיעת המבקש ובזכויותיו, טרם בחר להעביר למשיב את כספי ההלוואה. לאור כל האמור, אין כל מנוס מלקבוע כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח כי הסכם הממון פיקטיבי ויש לבטלו. הגם שנתתי אמון בגרסת המבקש בכל הנוגע להשתלשלות העניינים העובדתית אל מול המשיב, אין בכך בכדי ללמד דבר או חצי דבר באשר להסכם הממון שנחתם שנים רבות קודם לכן בין המשיב והמשיבה. פועל יוצא ממסקנה זו, אין כל מקום לקבל גם את בקשתו החילופית של המבקש לחייב את המשיבה בחובות המבקש. גם באשר לטענה זו המבקש לא הניח תשתית עובדתית מספקת, ולא הביא אף ראיה ולא הקלושה ביותר המוכיחה כי המשיבה הייתה מודעת לעסקיו של המשיב אל מול המבקש או כי הועבר אליה כל סכום מכספי ההלוואה. המבקש אף לא השכיל להוכיח כי השניים ניהלו משק בית משותף, המחייב את המשיבה בחובות המשיב או כי זאת הביעה כל נכונות למכירת הנכס, והכל כפי שכבר פורט בהרחבה קודם לכן. בנסיבות אלו, מקום שהמבקש לא השכיל להוכיח כי הסכם הממון, לו ניתן תוקף של פסק דין, הינו פיקטיבי, הרי שאין כל מקום לייחס למשיבה את חובות המשיב כחלק מהלכת השיתוף. גם בעניין זה יצויין, כי אינני רואה כל פסול בכך שנרשם בהסכם הממון כי המשיב ימשיך להתגורר בנכס גם לאחר חתימת הסכם הממון, וכי במקרה של פטירת המשיבה תהא למשיב הזכות להתגורר בנכס, וזאת לאור הרציונל, שלא הופרך על ידי המבקש, העומד בבסיס חתימת הסכם הממון לפיו בשל עסקיו המפוקפקים של המשיב נועד הסכם הממון, להגן על המשיבה מפני נושים עתידיים.  סוף דבר, המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, לא הוכיח את תביעתו בשיעור מעל ל-50% ולמעשה אף לא בשיעור המתקרב לכך. בהינתן האמור, אין כל מקום לקבל את המרצת הפתיחה ודינה להידחות. 7.מצאתי לציין כי רבות מטענות המבקש הועלו בפעם הראשונה בסיכומיו, אולם אף שעל פי דין לא היה מקום להתייחס לטענות אלו, הרי שבהיעדר טענה בדבר מטעם המשיבים, לא מצאתי לדחות טענות אלו על הסף ודנתי במסגרת פסק דין זה בטענות שנראות לי ראויות לדיון והכרעה בהן.  8.אי לכך, ולאור האמור לעיל, הנני דוחה את המרצת הפתיחה על כל חלקיה. בשים לב להחלטתי אודות מערכת היחסים בין המבקש והמשיב, ולאימון לו זכה המבקש, הנני מחייב המבקש לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום נמוך של 8,000 ₪ נכון להיום.  9.המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ המבקש והמשיבים.  ניתן היום, ז' חשוון תשע"ו, 20 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.       הוקלד על ידי ערין בראנסה