ה"פ 33758-11-15 פוגלר נ' שפונגין 17 במרס 2016

1.בקשה זו באה לסוף דרכה. כבר בתאריך 31.12.2015 ניתן בה פסק-דין. קבעתי בו, לאחר שמיעתם של הצדדים, כי נמצא יסוד לטענתו של המבקש כי המשיב לא קיים את פסק-דינו של המפקח על הבתים המשותפים, מר סילברמן, בתיק 299/15 מיום 26.8.2015. נקבעה סנקציה כספית, שתכליתה להבטיח את הקיום. בעקבות תלונתו של המבקש על כך, שהמשיב לא קיים את שנתחייב בו, שבתי וערכתי ישיבה במעמד הצדדים. בעקבותיה נעשה נהיר כי ההליך ההוא – 299/15 – בא לכלל מיצוי, וכי ככל שעומדת למאן דהוא עילה, פתוחה לפניו הדרך לשוב ולפנות למפקח בתובענה חדשה.

2.כמה טעמים הם לדבר: ראשית, המבקש שוב איננו מתגורר בבנין. הוא מכר את דירתו לאחֵר. העובדה שאמו גרה שם, כפי שהסביר בדיון, אינה הופכת אותו, להשקפתי, שותף להמשכם של יחסי-השכנות וממילא מתקשה אתה להבין מה יסוד מצוי להמשך הידרשותו לפסק-הדין ההוא.

שנית, וחשוב מכך, אני מקבל את דבריו של המשיב ולפיהם הוא קיים את שני המרכיבים, שעל אי-קיומם הוסיף המבקש והלין. ראשון הוא מתן מפתח לגישה אל הגג. המשיב עמד על כך כי מפתח נמסר למי, שרכש את הדירה מן המבקש, היינו לדייר החדש בבית-המשותף. המבקש, לראשיתו של הדיון, אישר זאת בדבריו המפורשים: "לפני שבוע שני מפתחות לשני מנעולים נמסרו לשכן החדש שהחליף אותי. אני מכרתי את הדירה. הוא [המשיב] מסר לפני שבוע באיחור של 70 יום מהחלטת השופט את שני [ה]מפתחות" (פרוטוקול, בעמ' 6, ש' 14-12). בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, יוטעם, אין ענינה, זולת בענינן של הוצאות-ההליך, במועד-קיומו של פסק-הדין שלמקור, אלא בעצם-קיומו. די לבית-המשפט בכך שאותו מרכיב קוים, וענין-האיחור אין מקומו בבקשה מן הסוג שלפנַי. לסופה של הישיבה חזר בו, אמנם, המבקש ואמר: "אתמול דיברתי עם השכן שקנה את הדירה ולא קיבל את המפתחות. זה נכון לאתמול" (עמ' 7, ש' 23), אלא שהנטל לבאֵר סתירה לכאורית זו הוא על המבקש, והמבקש לא עשה כן. את גרסתו של השכן החדש לא שמעתי, מן הטעם הפשוט כי המבקש לא הביאה לפני באורח בלתי-אמצעי. בנסיבות אלו אינני סבור כי הוכח שאותו מרכיב מפסק-הדין לא קוים.

מרכיב נוסף, וזהו טעם שלישי להחלטתי זו, קוים גם הוא. המבקש הלין על כך שעל אף שהמשיב סילק, כפי שנצטווה, מיטלטלין שהוצמדו לקירו-החיצוני של הבנין, המתלים שאחזו את אותם מיטלטלין לא הוסרו. חששו של המבקש הוא כי בחלוף זמן-מה ישוב המשיב וישתמש במתלים אלה לפעולה, שנאסרה בידי המפקח. שבתי ועיינתי בפסק-דינו של המפקח. כל שנקבע בו, והיה זה בפסקה 5.11 לפסק-הדין, הוא כי יש לסלק את המיטלטלין שנתלו על הקיר ובפרט "מטאטאים, תיקים וכיוצא באלה". לא נקבע דבר אשר למתלים. לפיכך, סילוקם של אלה לא היה תנאי לקיומו של פסק-הדין. חשש מקושי עתידי, שטרם התעורר, איננו ענין לבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט אלא, לכל היותר, לתביעה עתידית לפניו של כבוד המפקח.

3.הוספתי ודנתי בפרשה זו, עד תומה, אך מן הטעם שהדיון בה לפנַי החל קודם שניתנה החלטתי בה"פ (שלום תל אביב-יפו) 50824-11-15 שחר נ' אחדות (פורסמה במאגרים, 16.1.2016)). ברם, אין כמו פרשה זו להמחיש את חוסר-התוחלת שבניהולו של הליך שכזה לפניה של ערכאה, שלא הוציאה תחת ידיה את פסק-הדין, שאכיפתו מתבקשת. מקומה של בקשה לפי פקודת-הביזיון – בפניו של המפקח, בין שהוא-עצמו סבור כך ובין שלא.

4.כאמור, הענין מוצה. בכל עילה כדין פתוחה הדרך לשוב ולפנות למפקח על הבתים המשותפים. אינני עושה צו נוסף להוצאות, מהטעם שאפילו קוים פסק-דינו של המפקח, היה זה באיחור.

ניתנה היום, ז' אדר ב' תשע"ו, 17 מרץ 2016, שלא במעמד הצדדים.