ה"פ 32401-04-15 נציגות הבית המשותף בר אילן 53 נ' כוכבי ואח'

1.לפניי בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. הבקשה מתייחסת לפסק דין אשר ניתן על ידי המפקחת על רישום המקרקעין בירושלים (כב' המפקחת י' ענתבי-שרון). הבקשה מתמקדת בסעדים המנויים בסעיפים 107 ו-108 לפסק הדין, במסגרתם הורתה כב' המפקחת למשיבים כך:

"107. התביעה שכנגד (194/13) – מתקבלת חלקית. על [המשיבים] לסלק ידם משטח המחלוקת ולהסיר משם את כל חפציהם, לרבות מכונת הכביסה, הכיור והברז.

108. כמו כן אני מורה ל[משיבים] להשיב את המצב לקדמותו במובן זה שצינור המרזב (מי הגשם) בכניסה לבית המשותף (המותקן לאורכו של הבית המשותף ומסתיים בסמוך לכניסה הראשית אליו) ישוב לתפקד ככזה, תוך ביצוע כל העבודות הנדרשות לשם כך".

2.לטענת התובעים, אף שפסק הדין ניתן ביום 7.12.2014, המשיבים טרם ביצעו את האמור לעיל.

3.המשיבים הגישו תשובה ויוצגו בדיון על ידי אביהם, שהוא גם הקבלן שבנה את המבנה. יצוין תחילה כי דיון ראשון שנקבע לא התקיים, עקב אי התייצבות של המבקשת. רק לדיון השני התייצבו שני בעלי הדין. לגוף העניין, המשיבים טענו כי אין מקום לאכוף עליהם את ביצוע פסק הדין. בהתייחס לסעד הראשון, המנוי בסעיף 107 לפסק הדין, נטען על ידי המשיבים כי השטח בו מצויה מכונת הכביסה והברז נרכש על ידם, ובימים אלה הם הגישו תביעה לסעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי, שמטרתה להכיר בכך שהשטח האמור הוא שלהם ואינו בחזקת רכוש משותף. בכל הנוגע לסעד השני, המחייב אותם להשיב את המצב לקדמותו כך שצינור המרזב יתפקד ככזה, טענו המשיבים כי ביצוע הסעד האמור יחייב אותם להרוס מבנה שהוקם שלא כדין על ידי דיירת אחרת בבניין. לטענת המשיבים, אותה דיירת הרסה את צינור הניקוז הקודם, ולפיכך, בנייתו מחדש מחייבת הריסה של המבנה – דבר שאין בסמכותם לעשות.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל פה שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. אפתח בסעד הראשון, הנוגע לסילוק חפצי המשיבים משטח המחלוקת המצוי בסמיכות לדירה 3 (שטח המחלוקת הוגדר על ידי כב' המפקחת בפסקה 84 לפסק דינה). בפסק הדין נדונה, ונדחתה, טענת המשיבים לפיה השטח האמור הוצמד לדירה 3 ולפיכך אינו חלק מן הרכוש המשותף. כב' המפקחת קבעה בפסק דינה כי טענות המשיבים לעניין הצמדת השטח שבמחלוקת אינן מקבלות ביטוי בתשריט הבית המשותף, ולפיכך, ככל שהמשיבים סברו שקיימת טעות ברישום צו הבית המשותף ובתשריט, היה עליהם לפנות בבקשה מתאימה לתיקון צו הבית המשותף. משלא נעשה כן, נקבע בפסק הדין, הרישום נותר על כנו והוא מהווה ראיה לאמיתות תוכנו (ראו, פסקה 93 לפסק הדין). במצב דברים זה קבעה כב' המפקחת כי יש לראות בשטח המחלוקת רכוש משותף. עוד קבעה כב' המפקחת כי השימוש אותו עושים המשיבים בשטח המחלוקת מהווה בשימוש ייחודי שאינו נהנה מהסכמת בעלי הדירות כדין. משכך, נקבע כי על המשיבים לסלק ידם משטח המחלוקת, ובכלל זאת, להסיר את הכיור, הברז, מכונת הכניסה ויתר החפצים הממוקמים שם.

5.בהליך לפניי טענו המשיבים כי הגישו תביעה למתן סעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי לפיו השטח שבמחלוקת שייך לדירה 3. יצוין כי לא הוגש לעיוני העתק של התביעה האמורה. מכל מקום, המשיבים לא הבהירו מדוע הגשת התביעה מצדיקה התעלמות מפסק הדין והימנעות מביצוע הצו שנפסק במסגרתו. כל עוד לא עוכב ביצועו של פסק הדין, לא היו המשיבים רשאים להתעלם מפסק הדין. עיכוב ביצוע כאמור לא הוצג על ידי המשיבים, ולמעשה, ביום 7.12.2015 הציגה המבקשת החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 3.12.02015, במסגרתה נדחתה בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע החלטת כב' המפקחת בעניין זה (כב' השופטת ת' בזק רפפורט). בנסיבות אלה, יש מקום לקבל את הבקשה ולכוף את ביצוע הסעד האמור. ברי כי ככל שתתקבל טענתם של המשיבים במסגרת התביעה לסעד הצהרתי, ניתן יהיה להשיב את החפצים לשטח שבמחלוקת. לפיכך, אני מורה כי בתוך 7 ימים מהמצאת החלטה זו יפעלו המשיבים בהתאם לאמור בסעיף 107 לפסק דינה של כב' המפקחת. כלומר, על המשיבים לסלק משטח המחלוקת את כל חפציהם, לרבות מכונת הכביסה, הברז והכיור. ככל שלא יבצעו את האמור במועד, יחויבו בקנס בגובה של 150 ש"ח לכל יום הפרה.

6.אשר לסעד השני הנוגע לצינור המרזב. סבורתני כי עיון בפסק הדין ובטענות בעלי הדין אינו מאפשר להיעתר לבקשה במלואה ביחס לסעד האמור. בפסק הדין קבעה כב' המפקחת כי יש "להשיב את המצב לקדמותו במובן זה שצינור המרזב (מי הגשם) בכניסה לבית המשותף (המותקן לאורכו של הבית המשותף ומסתיים בסמוך לכניסה הראשית אליו) ישוב לתפקד ככזה, תוך ביצוע כל העבודות הנדרשות לשם כך" (פסקה 105 לפסק הדין). עיון בסעד, גם על רקע פסק הדין, מעלה כי הוא אינו ברור דיו, למצער ככל הנוגע לשאלה מה המשמעות של השבת המצב לקדמותו תוך ביצוע כל העבודות הנדרשות לשם כך. בכלל זאת, לא ברור מהן "כל העבודות הנדרשות", באופן שניתן יהיה לקבוע – באמת המידה הרלוונטית להליכי ביזיון בית משפט – אם פסק הדין קוים אם לאו. יחד עם זאת, בדיון שהתקיים לפניי הודה אביהם של המשיבים, ברחל בתך הקטנה, כי הוא משתמש במרזב למי ביוב (ראו, עמוד 6 לפרוטוקול מיום 25.11.2015: "אני לא מכחיש שאני משתמש בצינור המרזב למי ביוב אבל אני רוצה את הצינור שלי בחזרה שהרסה הדיירת שבנתה בנייה בלתי חוקית"). במובן זה ברי כי פסק הדין לא קוים, ולוּ ככל שצינור המרזב לא חזר לשמש ככזה בלבד (ולא כצינור המנקז בנוסף מי ביוב). לפיכך, גם אם לא ניתן להורות – במסגרת הליכי ביזיון – על ביצוע מלוא פסק הדין (וראו, בעניין זה, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 709-708 (מהדורה 11, 2013)), ניתן להורות על ביצוע החלק המתייחס לכך שעל התובע להפסיק להשתמש בצינור המרזב לניקוז מי ביוב. אשר על כן, בתוך 21 ימים מהמצאת החלטה זו יפסיקו המשיבים להזרים מי ביוב לצינור המרזב. לפנים משורת הדין אינני קובעת בשלב זה קנס כספי, כדי לאפשר למשיבים להתארגן לקראת השינוי. ככל שהדבר לא יבוצע, תישקל הטלת קנס בגין כל יום שבו יוסיפו המשיבים להשתמש במרזב לצורך ניקוז ביוב.

7.התוצאה היא כדלקמן: