ה"פ 24378-05-15 - פסקדין

רקע ועיקרי טענות הצדדים

1. מונחת לפניי בקשתה של המבקשת (שהינה המשיבה בתיק העיקרי) להורות על סילוקה על הסף של התובענה שהמשיב (המבקש בתיק העיקרי) הגיש נגדה בתיק זה. במסגרת הבקשה שהגישה טוענת המבקשת, כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה; כי יש לסלק את התובענה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין; וכי יש לסלק את התובענה על הסף בשל שימוש לרעה שעושה המשיב בהליכי המשפט. הואיל והועלתה טענה בדבר העדר סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה, החלטתי לדון בה תחילה, שכן סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה היא תנאי לדיון בטענות הסף האחרות שהועלו על ידי המבקשת. יש לציין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפניי שאלתי את ב"כ המבקשת האם הם עומדים על טענתם בעניין הסמכות המקומית, וזאת לנוכח היותנו "כפר גלובאלי". ב"כ המבקשת השיבו על שאלה זו בחיוב, ולפיכך אין מנוס מלהידרש לטענתם ולהכריע בה.

2. עניינה של התובענה שהוגשה בתיק זה יובא להלן בקיצור נמרץ. בין השנים 1991-1994 נטל המשיב מהמבקשת הלוואות בסכומים שונים ובמועדים שונים. הצדדים היו חלוקים, בין היתר, בעניינים הקשורים לשטר "היתר עיסקא" שנחתם על ידם. על רקע זה התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים בערכאות שונות, כאשר ההליך המרכזי היה תביעה בסדר דין מקוצר שהמבקשת הגישה נגד המשיב, ואשר התבררה בבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 5810-08-07, אשר החל בשנת 1998 בבית המשפט המחוזי בתל אביב והועבר מאוחר יותר לבית המשפט המחוזי מרכז). ביום 5.3.12 ניתן פסק דין בתיק זה בגדרו נדחו שתי טענות ההגנה שהותר למשיב להתגונן באמצעותן, והמשיב חוייב לשלם למבקשת סכום של למעלה מ-11 מיליון ₪. אין חולק על כך שפסק דין זה הפך חלוט ביום 12.6.14, וזאת לאחר שערעור שהמשיב הגיש לבית המשפט העליון נדחה.

3. במסגרת התובענה שהגיש בתיק זה עותר המשיב לקבלת פסק דין הצהרתי ולפיו "יתרת חובו של המבקש [המשיב] למשיבה [המבקשת] הינו סכום סופי ומוחלט שאינו נושא ריבית כלשהי, בסך של 143 אלף ₪". תמצית טענת המשיב היא, כי הצדדים – שהם יהודים שומרי מצוות – חתמו במועד נטילת ההלוואות שקיבל המשיב מהמבקשת על שטר "היתר עיסקא, וכי במצב דברים זה ועל פי הדין ההלכתי, כאשר מתעוררת מחלוקת בין המלווה ללווה בנוגע להלוואה, מחוייב הלווה להישבע "שבועה חמורה, אם רוצה שטענותיו יתקבלו ולא ניתן לחלוק עליו" (עמ' 1 סעיף ג להמרצת הפתיחה). המשיב טוען, כי בהתאם לכך, ולאחר שהסתיים ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים (בתיק 5810-08-07 הנ"ל), הוא פנה לבית דין צדק לדיני ממונות בירושלים, וביום 19.1.15 נשבע שבועה חמורה בפני שלושה דיינים באשר לרווחים שהפיק מההלוואות שקיבל מהמבקשת. במצב דברים זה עותר המשיב לקבל את הסעד ההצהרתי שצוין לעיל באשר לגובה החוב אותו הוא חב למבקשת.

4. בתגובה לתובענה שהגיש המשיב, הגישה המבקשת "בקשה לסילוק ה"פ על הסף", היא הבקשה המונחת לפניי. כאמור, המבקשת טוענת, בין היתר, כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה שהגיש נגדה המשיב. נטען, כי במסמך ההתקשרות היסודי בין הצדדים ("כתב התחייבות וערבות" עליו חתם המשיב ביום 5.11.1991 (להלן: "כתב ההתחייבות")) נקבעה (בסעיף 8) תניית שיפוט ל"בית המשפט המוסמך בתל-אביב", וכי בהתאם להוראות תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הרי שהסמכות המקומית מוקנית לבית המשפט עליו הסכימו הצדדים. המבקשת מציינת בהקשר זה, כי בהתאם להסכמה זו הוגשה התביעה שצויינה לעיל בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ומאוחר יותר, כאמור, התיק הועבר לבית המשפט המחוזי מרכז). המבקשת טוענת עוד, כי הן "היתר העיסקא" עליו משתית המשיב את התובענה שלפנינו והן כתב ההתחייבות נחתמו במשרדי המבקשת בתל אביב. משמעות הדבר היא שגם "מקום יצירת ההתחייבות" (תקנה 3(א)(2) לתקנות) וגם "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" (תקנה 3(א)(3) לתקנות) מקנים את הסמכות המקומית למחוז שיפוט תל אביב ולא לבית משפט זה. על יסוד האמור עותרת המבקשת לדחות את התובענה מחמת חוסר סמכות מקומית או לחלופין להעבירה לבית המשפט המוסמך – בתל אביב.

5. המשיב טוען מנגד, כי תניית השיפוט שבכתב ההתחייבות אינה רלבנטית לתובענה מושא תיק זה, וזאת משום שהתובענה מתבססת על שטר "היתר העיסקא" ועל השבועה הנ"ל שנשבע המשיב בבית הדין בירושלים. עוד נטען, כי תניית השיפוט שבכתב ההתחייבות איננה תניית שיפוט ייחודית השוללת סמכות מבית משפט אחר. המשיב טוען עוד, כי השבועה שנשבע הייתה בירושלים, שכן לפי ההלכה מקום השבועה הוא מקום מגורי הלווה. עוד טוען המשיב, כי הוא אדם מבוגר וחולה וכי ניהול הליך ארוך בתל אביב הוא "קשה ובלתי סביר עבורו".

6. המבקשת השיבה לתגובה המשיב. במסגרת זו טענה המבקשת, כי תניית השיפוט שנקבעה בכתב ההתחייבות העניקה לה שיקול דעת מוחלט לקבוע את מקום ההתדיינות בין הצדדים, ואף נקבע כי בהעדר קביעה מצדה של המבקשת יהיה בית המשפט בתל אביב מקום ההתדיינות המוסמך. עוד נטען, כי גם יתר הזיקות המנויות בתקנה 3 לתקנות מוליכות למסקנה שבית המשפט המוסמך הוא בתל אביב. כך, נטען, שמקום מושבה של המבקשת הוא תל אביב (תקנה 3(א)(1) לתקנות); שטר "היתר העיסקא" נחתם אף הוא בתל אביב (תקנה 3(א)(2) לתקנות); והמקום שנועד לביצוע ההתחייבות הוא משרדי המבקשת בתל אביב (תקנה 3(א)(3) לתקנות). המבקשת דוחה את טענתו של המשיב, כי בענייננו "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" (תקנה 3(א)(5) לתקנות) הוא ירושלים, וזאת בשל העובדה שהמשיב נשבע בירושלים. נטען, כי עניינה של חלופה זו הוא בתביעות נזיקין ולא בעניינים חוזיים כמו במקרה דנן. בהתייחס למצב בריאותו של המשיב נטען, כי הטענות בהקשר זה נטענו על ידו בעלמא וללא ביסוס.

7. כאמור, בדיון שהתקיים לפניי ביקשתי לברר עם ב"כ המבקשת אם המבקשת עומדת על טענת חוסר הסמכות המקומית, ונעניתי בחיוב. אשר על כן, אפנה להכריע בבקשה שלפניי.

    

   דיון והכרעה