ה"פ 23880-04-15

שלפיה ההליכים יעוכבו כנגד הפקדת התחייבות עצמית בסך 10,000 ₪. הואיל וסעד של עיכוב הליכים במסגרת בקשה למימוש משכנתה כמוהו כסעד של עיכוב ביצוע פסק-דין, הגביל בית המשפט את פרק הזמן להגשת תשובה להמרצת הפתיחה עד ליום 03.05.15, הורה כי בא-כוח המבקשת ימסור את הבקשה מסירה אישית למשיבים עד ליום 19.04.15 וקבע את הדיון בהמרצת הפתיחה ליום 04.05.15.

ג)ביום 03.05.15, ערב הדיון, הגישה המבקשת בקשה לדחייתו מהסיבה שעקב ,,טעות משרדית'' היא לא מסרה את המסמכים למשיבה מסירה אישית, ואין טעם לקיימו בלי לקבל את תשובתה להמרצת הפתיחה. בקשת הדחייה התקבלה בתיק בשעה 1927, אך לגרסת המבקשת היא שיגרה אותה גם בצהרי אותו יום בפקסימיליה. החלטה על דחיית מועד הדיון לא ניתנה. למחרת היום התייצבו לדיון שני פרקליטים והמצהירה מטעם המשיב; המבקשת או בא-כוחה לא הופיעו. באי-כוח המשיב הבהירו כי הסכימו לדחייה של מועד הדיון בתנאי שהישיבה הבאה תיערך בתוך זמן קצר, ואת שאלת ההוצאות הותירו לשיקול דעתו של בית המשפט. בפסק-הדין נמחקה המרצת הפתיחה בשל אי-התייצבות והמבקשת חויבה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין בסך 1,500 ₪, בתוספת מס ערך מוסף.

את הטענה כי יש לבטל את פסק-הדין המבקשת מנמקת כך:

1.כתבי בי-דין לא הומצאו למשיבה בגלל אותה ,,טעות משרדית'' שנפלה במשרדו של בא-כוח המבקשת (פרטים או סיבות לטעות – אין). ,,בנסיבות אלה ומיד כשהתגלתה הטעות המשרדית [...]'' פנה הפרקליט לבאי-כוח המשיבים וביקש את הסכמתם לדחיית הדיון (סעיף 4 לבקשה). בקשת הדחייה לא נשלחה אלא אחרי שהתקבלה הסכמת חבריו. לפי שהגיש אותה הן לבית המשפט הן לצדדים-שכנגד סבר בא-כוח המבקשת כי שוב אין איש נדרש להתייצב לדיון ,,[...] וכל שנותר הוא להמתין לקביעת מועד דיון חלופי'' (שם, סעיף 6). מתן פסק-הדין הפתיע אותו אפוא.

2.לבאי-כוח המשיב נקרתה שעת כושר כאשר נוכחו כי חבריהם לא הופיעו לדיון, והם ,,חטפו'' את פסק-הדין. אם פרקליט אינו מתייצב לדיון נהוג לטלפן אליו בניסיון להבין את הסיבה לכך.

3.לגופו של עניין, ביטולו של פסק-הדין מוצדק משום שלמבקשת עילת תביעה מבוססת.

דומה כי למבקשת התבלבלו היוצרות, ובמקום להגיע לכלל מסקנה – אפילו מאוחרת – שכל עוד לא ניתנה החלטה בדבר דחיית מועדו של דיון חובה על בעלי-הדין להתייצב אליו, היא קיבלה בהפתעה את הידיעה כי הגם שהוגשה בקשת הדחייה המוסכמת התקיים הדיון וניתן פסק-הדין. אם בכך לָא סגי, בבקשה דנן שפכה על פניהם של באי-כוח המשיב קיתון של רותחין כשטפלה עליהם את החשד כי ניצלו את המצב לרעתה ולטובתם. ובכן משנקבע המועד לדיון, על אחת כמה וכמה כאשר הישיבה נועדה לדיון בהמרצת הפתיחה, היה על המבקשת להופיע בבית המשפט כל עוד לא נתקבלה החלטה אחרת. אי-התייצבות לדיון גוררת אחריה את מחיקתו של כתב הטענות שהגיש הצד שלא התייצב. מועד קרוב לדיון נקבע במיוחד בנסיבות המקרה שלפנינו, שבו המבקשת עותרת לצוות כי משכנתה שנרשמה, שכמוה כפסק-דין, תימחק ולהורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל – ואלה עוכבו עד לשמיעת הבקשה – כדי לצמצם את הנזק שייגרם עקב עיכוב ההליכים. אף-על-פי-כן הרשתה המבקשת לעצמה לשגר ערב הדיון את בקשת הדחייה ולא להתייצב לדיון, בלי שהתקבלה החלטה. בהקשר זה יוער כי נקיבת שלושה או ארבעה תאריכים חלופיים לשמיעת התיק חודש לאחר המועד שנקבע אינה רֵאלית, שכן על-פי רוב המועדים לשמיעת ההוכחות חלים כמה חודשים לפחות אחרי שנפתח ההליך, ובמקרה זה נשלף התיק מן התור הרגיל והדיון בו נקבע לתאריך קרוב. המבקשת לא נתנה סיבה טובה לכך שלא התייצבה לדיון, והתנהגותה גובלת בזלזול בהליכים המתנהלים בבית המשפט. הרושם המתעורר מבקשתה הוא שדי לצדדים להגיש בקשה מוסכמת לדחיית הדיון כדי לפטור אותם מהופעה, תהא ההחלטה אשר תהא, ובית המשפט אינו אלא חותמת גומי. כאמור לא כך הדבר, קל וחומר בנסיבות שפירטתי.

כעת יש לבחון את סיכויי התביעה להתקבל. כאן, מאחר שהמבקשת לא הראתה טעם המניח את הדעת מדוע לא התייצבה לדיון, הנטל הרובץ על כתפיה כבד. התצהיר התומך בבקשה לביטול פסק-הדין ניתן מפי בא-כוחה, ואין בו פירוט של העובדות המשמשות בסיס לעילת התביעה. בתצהירו הפנה הפרקליט לעובדות שנזכרו בהמרצת הפתיחה ובבקשה לעיכוב ההליכים. לא אחת נפסק כי לא די בהגשת תצהיר המפנה לעובדות שהופיעו במסמך אחר (ראו ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב, מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד 344, 348ו [1992]; רע"א 7477/13 גלריית עדן בע"מ נ' בלכנר פלד, פסקה 12 [פורסם באר"ש, 03.12.2013]; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 204 [מהדורה אחת עשרה, 2013]). על מגיש תצהיר אשר תומך בבקשה לביטול פסק-דין שניתן מפני שלא התייצב לדיון להיכבד ולפרט את העובדות הדרושות לביסוס כתב הטענות. במיוחד יפים הדברים במקרה הזה, כאשר המשיב מעלה בין היתר את החשש כי המבקשת והמשיבה עשו יד אחת (כאן המקום להזכיר כי המשיבה לא השיבה להמרצת הפתיחה ולא הגישה שום מסמך לתיק עד היום, כך שאת גרסתה בכל הנוגע לטענות שהעלתה המבקשת אין לדעת). ואולם לא אחמיר עם המבקשת; אתן את הדעת על התצהיר שהגישה בתמיכה לבקשה לעיכוב ההליכים כאילו הוגש בתמיכה לבקשה זו:

המבקשת מתגוררת בדירה למִן רכישתה בשנת 2001, ואין לה אחרת. הדירה רשומה כזכור על שם המשיבה, שהיא כלתה. בשנת 1997 העבירה המבקשת למשמורת בנה ורעייתו את כל חסכונותיה. כעבור שלוש שנים לערך החליטו השלושה בעצה אחת לרכוש את הדירה, והחסכונות, אשר הסתכמו בכ-170 אלף ש"ח, שימשו מחצית מהתמורה. המחצית הנוספת יצאה מכיסם של בני הזוג. למרות זאת נרשמה הדירה על שם שניהם, וזאת כדי למנוע פתחון פה מצד בתה של המבקשת, אשר מתגוררת במדינות הים. עם זאת הוסכם על השלושה כי חצי מהזכויות בדירה, וכן הזכות לגור בה בשארית החיים, תהיינה של המבקשת. אף שמחצית מהזכויות בדירה שייכות למבקשת, המשכנתה נרשמה מאחורי גבה וללא הסכמתה, ולקראת הרישום לא ניסה המשיב לעמוד על זהות הדיירת בדירה או על הזכויות המוקנות לה. המבקשת גורסת כי למצער יש לה זכות שביושר, גם נוכח העובדה שמימנה חצי מתמורת הדירה וגם מכוח החזקה בה זה י"ד שנים. כמו-כן היא טוענת לדיירות מוגנת בדירה, ולחלופין – לרישיון בלתי הדיר בה.