ה"פ 19508-11-14 סלוביק ואח' נ' כרמי

בפני בקשה להפחתת סכום ערבון שנקבע על פי החלטה מיום 17.2.15 כתנאי למתן צו מניעה וצו עיכוב הליכים של הליכי הכינוס המתנהלים למימוש דירת המגורים של המבקשים (להלן: "הנכס") לגביית החוב הנטען כלפי המשיב (להלן: "ההחלטה").

1. לטובת המשיב שעבוד בדרגה שניה על דירת המגורים של המבקשים, שעה שבנק ירושלים בע"מ מחזיק בשיעבוד מדרגה ראשונה ובמסגרת הליכי מימוש, מונה כונס נכסים ונקבע מועד לפינויו של הנכס.

2. ביום 30.12.13 ניתן פסק דין בהליך קודם שהתנהל בבית משפט זה (תיק ה"פ 19883-02-11 כב' השופט א' מקובר) (להלן: "ההליך הקודם"), לפיו נקבע כי המבקשים הפרו את חובותיהם כלפי המשיב, וכי המשיב זכאי לממש את הנכס של המבקשים נושא המחלוקת דנן, ששועבד לטובת חובותיהם כלפיו. פסק הדין חלוט, לאחר שלא הוגש עליו כל ערעור וביצועו לא עוכב.

   מקור החוב עצמו נובע מהסכם פשרה מיום 29.4.10, שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום ביום 10.5.10 (להלן: "הסכם הפשרה").

   3.במסגרת התובענה שבפני עותרים המבקשים להצהיר כי הסכם הפשרה לא הופר על ידם; כי בין הצדדים גובש הסכם חדש שהחליף את ההסכם המקורי, וכי סך הסכומים שנפרעו על ידם, בתוספת תמורה בשווה כסף, מהווים פרעון מלא של החוב הנתבע, תוך שהמשיב הוא שהפר את ההסכם החדש שגובש בהפרה יסודית וגרם להם לנזקים. כן מבוקש להצהיר כי הסכם הפשרה (שאושר על ידי בית המשפט) נוגד את חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג – 1993, וכי לא עומדת למשיב הזכות למימוש הנכס, הן על רקע הפער העצום בין החוב כפי גרסת המבקשים ושווי הנכס, והן על רקע הטעיות מכוונות של כונס הנכסים. לטענת המבקשים, סכום החוב השנוי במחלוקת מצומצם ועומד על סך של כ – 391,000 ₪ (כשהמשיב טוען לחוב בסך של למעלה מ-11 מליון ₪).

   4. תמצית טענות המשיב היא כי אין יסוד לבקשות המבקשים, שכן שיעור החוב הוא תוצאה של חישוב אריתמטי פשוט וכי המדובר בבקשה ממוחזרת במטרה לגרום בחוסר תום לב לסיכול מימוש הנכס, שהוגשה כבר במספר ערכאות תוך העלאת טענות ממוחזרות שנדונו ונדחו תוך שקיים השתק פלוגתא כנגדם בעניין זה.

   5. בהחלטה מיום 15.2.2015, נשוא הבקשה שלפני, נקבע על ידי כב' השופט שפסר כי:

      "ספק רב בעיני אם אכן עומדת למבקשים עילת תביעה, ונראה לי כי אכן לא ניתן לשלול את טענת המשיב, לפיה המדובר בטענות ממוחזרות, שכבר הוכרעו בין הצדדים. עם זאת, בבחינת מאזן הנוחות ומשהמדובר בבית מגורים, נראה לי כי אף על רקע הספק האמור, יד המבקשים על העליונה.

      ...

      המתח הקיים בין אינטרסי הצדדים, בדבר פינוי המבקשים מבית מגוריהם המהווה לכאורה נזק בלתי הפיך שאין בהכרח בפיצוי כספי כדי לתקנו, אל מול דחית מימוש החוב על ידי המשיב, ובהינתן העובדה, כי בכל מימוש, תוותר למשיב רק יתרת הסכום שמעבר לחוב הנושה העיקרי בעל זכות השעבוד הראשונה - בנק ירושלים בע"מ, כשסכום המימוש עצמו אינו מכסה ממילא את סכום החוב למשיב, כך על פי טענתו, סבורני כי יש להעדיף את בקשת המבקשים להמתין עוד קמעא, עד להכרעה סופית, קודם מתן אפשרות להמשיך במימוש הנכס ופינוי המבקשים ממנו". [הדגשה לא במקור – מ.ע.א]

      עוד קבע כב' השופט שפסר בהחלטתו האמורה כי:

      "לא ניתן להתעלם מקלישות טענותיהם של המבקשים ואני מתקשה לראות את זכייתם בתובענה שהוגשה נוכח הטיעונים בה, פסק הדין שניתן, ונטלי ההוכחה הקיימים בנסיבות העניין. גם תום הלב הנדרש להגשת הבקשה מצידם מסופק בעיני לרבות תכליתה לדחייה נוספת של מועד הפינוי גרידא, בלא יסוד מבוסס באופן ממשי לשלילת חובם. לא ניתן גם להתעלם מהגדלת נזקיו והוצאותיו הכספיות של המשיב, ובכלל זה הגררות המשיב להליכים נוספים והימנעותם של המבקשים מלשלם לו את סכום הוצאותיו הפסוקות והחלוטות (55,000 ₪ במסגרת בית המשפט המחוזי וסך נוסף של 1,500 ₪ בגין דחיית הבקשה לעיכוב הליכי פינוי). במכלול האמור, ובמסגרת "מקבילית הכוחות" הנדרשת, מתבקשות איפוא בטוחות ממשיות ובכללן חיוב כספי ממשי מצד המבקשים, כתנאי לבקשתם זו". [הדגשה לא במקור – מ.ע.א]