ה"פ 17329-07-12 של הפועל המזרחי להתיישבות נ' רכבת ישראל בע"מ - פסקדין

לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו בבקשת "תקומה" לתיקון המרצת הפתיחה הוחלט לדחות הבקשה.

להלן- בתמצית- נימוקי לכך.

עילתה של ההמ"פ, ונימוקי הדרישה לפצות המבקשת על הפקעת שטחיה , היו בכך, שהסכם חילופי השטחים לא השתכלל או שתנאיו לא התקיימו. נקודת המוצא היתה, ללא סייג, שהסכם אשר כזה, כשלעצמו, אכן היה קיים.

מכתבו של עו"ד ביידא, שכיום נטען שהוצא בחוסר סמכות ושהוא בטל מעיקרו, לא הוטל בספק, מהיבט תוקפו ונפקותו, להבדיל מטענות הנוגעות להתמלאות תנאיו, הפרתן הלכאורית, או פרשנות החיובים הנקובים שם.

המבוקש כעת, בתום שלב פרשת ראיות המבקשת, משקף שנוי "דרמטי" של העילה הבסיסית, בדרך "תקיפה עקיפה" של הרעיון הבסיסי של חילופי שטחים, מהטעם הלכאורי של היעדר תוקף למכתב דנן, חריגה מנהלי רמ"י בהוצאתו, והיעדר סמכות לעורכו להנפיקו מלכתחילה.

ההגדרה "תקיפה עקיפה" ישימה, משום שרמ"י אינו צד להליך הנוכחי, ולא התבקש כל סעד הצהרתי כנגדו במישור תוקפו של האישור לחילופי שטחים, לא כל שכן, לא הוגש הליך יעודי, מנהלי או אחר, שמטרתו ליבון תוקפו של המסמך, ככל שהמבקשת כפרה בו.

אין ספק, שהטענות נשוא הבקשה כעת, יכולות היו להיות ידועות בזמן אמת, ולעת הגשת ההמ"פ ביולי 2012. איני יכול לקבל שהסיבה לשיהוי העצום בהצפת הדברים הינה תגלית מפתיעה כלשהי במהלך העדויות שנשמעו במשפט.

הבקשה הנוכחית, כנראה מתוך הכרה בכך שהמבוקש מהווה שינוי מובהק של חזית המחלוקת ומודיפיקציה רבתי של תפיסת היסוד אצל מגישי ההמ"פ (ולו כעילות חלופיות), מנוסחת באופן המערפל את "המהפך" הזה, ומציגו כעניין של כמעט אגב אורחא. כך, למשל, בסעיף א' של העילות שמבקשים להוסיפן, נאמר, כי המבקשת עותרת לקבוע העדר תוקף או בטלות של הסכם חילופי השטחים נשוא מכתב עו"ד ביידא, "מחמת אי קיום התנאים שהוצאתו אל הפועל הותנתה בהם ו/או בשל טעמים מינהליים פנימיים הגורעים מתוקפו". זו, סתירה אינהרנטית. בעוד שאין חולק שהמבקשת טענה כל העת שהתנאים לא התקיימו, ובכך אין כל בעיה, כיצד מתווספת, לפתע, טענה, האמורה להיות בסיסית וראשונית ולפיה בשל טעמים מינהליים פנימיים אצל רמ"י, בכלל לא היה תוקף לאמור במכתב?

הרושם הברור שנוצר, הוא, שבמהלך ניהול המשפט נתחוור למבקשת, שיתכן שעומדת לה עילה אחרת ושונה לחלוטין מזו שעליה התבססה. זאת – מבלי שהשתנו הנסיבות או שחל שינוי עובדתי למין הגשת ההמ"פ, מלבד, אולי, סיעור מוחות אצל גורמי המבקשת או באי כוחה שבעטיו הוצף הנושא שעד כה לא זכה לתשומת לב ולבדיקה (בלא לחוות דעה על איתנות הטענה לגופה). ההיתלות בדברים שאמר עד זה או אחר במשפט (המבקשת נתלית בעדותו של מר הובר מטעם רמ"י), מלאכותית. מדובר, כפי ההגדרה העממית ב"מקצה שיפורים", ותו לא.

לעיתים, גם אם מדובר ב"מקצה שיפורים", אין בכך להביא לדחיית בקשה לתיקון כתב טענות מטעם זה בלבד. יש לשקלל ולאזן בין אינטרסים שונים. לפעמים, הכרעה בשאלות האמיתיות והמהותיות הצריכות לסכסוך מסויים, תצדיק ריפוי פגם או שכחה מטעם מי מהצדדים, לעת עריכת כתבי הטענות, בין בכפוף לפסיקת הוצאות, ובין בתנאים אחרים. ההחלטה תלויית נסיבות ונגזרת מאופיו של ההליך, מהשלב הדיוני שבו הוצף הדבר, וממידת הפגיעה האפשרית באינטרסים של הצד שמנגד, וכו'.