ה"פ 16604-04-16 דיין ואח' נ' מזרחי טפחות חברה להנפקות בע"מ - פסקדין

בקשה לסעד זמני שעניינו למנוע מן המשיב את יכולתו לפתוח בתיק למימוש משכנתא, לאחר שהמבקשים החליטו להפסיק למספר חודשים את תשלומי המשכנתא משגרסו כי חובם סולק.

1.ברקע הדברים: המבקשים נטלו מן המשיב בשנת 1999 הלוואה בסך 1.2 מיליון ₪, מובטחת במשכנתה על דירתם, הלוואה שאמורה להפרע משך 30 שנים. לטענתם בשנת 2001 סיכמו עם המשיב כי הריבית על ההלוואה תהיה קבועה; לשיטתם, "קבועה" משמעה ללא הצמדה למדד, אף שמסמכים שילמדו האם מדובר בריבית קבועה צמודה אם לאו – לא הוצגו.

2.ההחזר החודשי הלך וגדל מראשיתו, עדות ברורה לכך שלסברת הבנק המדובר בהלוואה בריבית קבועה צמודה למדד. המבקשים מחו. מספר פעמים לפני כעשור חדלו מלשלם את החזרי ההלוואה, והמשיב נדרש לנקוט הליכים שסופם הסכמים שונים, שפרטים מדויקים על אודותם לא באו. בשנת 2013 אף הלין בא כוח קודם שלהם על תנאי ההלוואה ה"יקרה להחריד", ביקש פרטים על מקור החוב, וביקש לבחון אפשרות למחזור ההלוואה. המבקשים, נטען, אינם חייבים עוד מאום אפוא למשיב, וזה נדרש לאשר כי ההלוואה סולקה. המשיב לא אישר, המבקשים לא עשו דבר.

3.לטענת המבקשים, בחודש אוגוסט 2015 החליטו מדעת להפסיק לשלם את התשלומים החודשיים, זאת כדי "לזעזע את המשיב" ולגרום לו למסור להם מידע ולאפשר להם למחזר את ההלוואה (סעיף 58 לבקשה). המשיב לא הזדעזע, כך נראה. משחלפו כשבעה חודשים נטולי תשלום כלשהו, פתח בהליכים בהוצל"פ למימוש תיק המשכון (נספח 7 לבקשה), שם טען לחוב מצטבר של כ-118 אלף ₪. הדבר הוביל לשניים: ראשית, המבקשים החליטו לחדש את תשלומי ההלוואה "תחת מחאה". שנית, החליטו להגיש המרצת פתיחה לסעד שלפיו סילקו את כל חובם לבנק. ראוי, כך גרסתם, לעמיד אותם באותו מצב בו היו אילו היו יכולים למחזר את ההלוואה עוד בתחילת שנת 2009. בגדרי המרצת הפתיחה, עתרו לצו מניעה זמני שיאסור על הבנק לפעול למימוש דירתם, שכן חובם סולק, כך סברתם. הבקשה לסעד זמני הובאה לעיוני היום והיא המונחת להכרעתי.

4.דין הבקשה להידחות על אתר, ללא צורך בתגובת הצד שכנגד, ובהתאם אף בלא הכברת הוצאות מיותרות על המבקשים.

5.נפתח בעניין השולי יותר כאן, והוא סיכויי התביעה: בשלב זה קשה לזהות סיכויים טובים לכאורה להצלחת המבקשים. נוטל הלוואה הגורס כי סילק חובו, רצוי כי יציג מסמכים רלבנטיים הנוגעים להלוואה. ככל שלשיטתו סילק את חובו והבנק חטא משך 17 שנים כאשר גבה תשלומי החזר חודשיים ההולכים ותופחים, רצוי לגבות טענה זו בחוות דעת מקצועית. במקרה שלפנינו, כל שמונח לפתחו של בית המשפט הן שלל טענות (ריבית קבועה לא צמודה, ריבית יקרה להחריד, היעדר מסירת מידע, מחזור משכנתה שהיה מסייע למבקשים), ללא מסמכים כלשהם כמעט (ויקשה לכאורה על המבקשים לטעון שאין בידיהם מסמכים כלשהם), ללא פירוט, וללא עיגון כלשהו. אפשר שדברים ישתנו בהמשך ההליך. לעת הזו, ודאי קשה לזהות נתיב מובהק להצלחת התובענה.

6.שיקול מרכזי המחייב את דחיית הבקשה הוא מאזן הנוחות. אכן, המבקשים אינם חפצים לשלם כספים לבנק. ברם אין כל סיבה נראית לעין במקרה דנן שבית המשפט יעניק למבקשים צו מניעה המזכה אותם באפשרות להמנע מהחזר ההלוואה, עד שיסתיים בירור טענותיהם (שעליהן הערתי לעיל). לעת הזו, גם אם תחת "מחאה" כהגדרתם, יש בידי המבקשים להמשיך ולשלם את חובם. ראוי להעיר כי לא באה אפילו טענה, ודאי מעוגנת, שהדבר יקשה עליהם כלכלית. ככל שיתברר בתום ההליך שהצדק עם המבקשים, יוכלו לקבל מן הבנק החזר של כל שקל ששולם ביתר. לעומת זאת, היעתרות לבקשת המבקשים משמעה היפוך היוצרות: אם עצם הגשת תביעה שלפיה ההלוואה סולקה תזכה את נוטל ההלוואה – בגיבוי בית המשפט – בזכות הזמנית שלא לשלם לבנק המלווה, בלא שהבנק יוכל לנקוט הליכים מעשיים לגביית חובו, הרי שמסוכל בזאת ההיגיון המסחרי במתן הלוואות מגובות במשכנתה. ודוק: אפשר שבמקרה קיצוני, שבו סיכויי התביעה נחזים גבוהים במיוחד ולכאורה ברור שהלווה אינו אמור להמשיך ולשלם, יימצא כי צו מניעה זמני יהיה מוצדק, הכל בכפוף לערובה מתאימה, כהוראת הדין. לא זה המקרה.

7.שיקול נוסף הנעוץ במאזן הנוחות: המבקשים אינם עומדים על ספה של מכירת דירתם (ואם יעמדו – יודיעו). כל שידוע, מן המסמך היחיד שצורף (נספח 7 לבקשה), הוא שהבנק נקט הליכים לגביית החוב בגין שבעה או שמונה התשלומים החסרים (כמה בדיוק – לא נדע. המבקשים אף טוענים כי החוב הנכון צריך להיות 82 אלף ₪, לא 118 אלף ₪, ברם נתונים בדוקים אין). מכאן המרחק עד למכירת הדירה ניכר. בידי המבקשים, כמקובל, לפעול להסדרת החוב, באופן זמני או קבוע, כפי שכבר עשו מול הבנק בהזדמנויות קודמות שבהן לא שילמו את החזרי ההלוואה. אין לנו כל מידע האם המבקשים פעלו או ניסו לפעול בעניין. מובן שחוב נטען של 118 אלף ₪ אינו צריך כעניין שבשגרה להוביל למכירת דירה, אך ראשית יש לפעול בדרך המלך על מנת למנוע זאת. על המבקשים לפעול כמקובל להסדרת החוב (מבלי לגרוע מכל טענה שלהם שלפיה למעשה כלל לא היה צריך להיות עוד חוב), לא לנקוט מהלכים חד צדדים של הפסקת תשלום ואז לחפש בבית המשפט גושפנקה להתנהלות זו ומקור למעין "צו חוסם" שימנע מן הבנק אפשרות לפעול לגביית חובות.

8.שיקול נוסף כאן הוא של שיהוי. המבקשים יודעים, החל מקבלת החיוב הראשון בשנת 2001 שלא היה זהה לקודמו, שלשיטת הבנק הריבית הקבועה צמודה למדד, שאם לא כן היו התשלומים החודשיים (כך לשיטת המבקשים) – זהים. היה בפניהם עשור ומחצה לשטוח כל בקשה לפני הבנק ואז לפני בית המשפט. הם לא עשו כן. הם אף מצאו עצמם חלוקים עם הבנק לפני כעשור, ועדיין לא באה תביעה. אפילו כאשר בא כוחם הקודם גרס לפני כשלוש שנים שהבנק חטא ושולחיו אינם חייבים למשיב דבר – לא נקטו המבקשים כל מהלך על מנת לזכות בסעד הצהרתי שיגבה אותם. תובענתם לסעד הצהרתי באה רק עתה, ובצדה – אותה בקשה לסעד זמני דחוף.

9.בהקשר זה, תום הלב הוא מסופק. לא רק בהגשת בקשה דלה בנתונים, אלא בדרך פעולה של נקיטת "סעד עצמי" בדמות החלטה מודעת להפסיק את ביצוע התשלומים לבנק על מנת לגרום ל"זעזוע" אצל המשיב (כך טענת המבקשים עצמם), ורק כאשר המהלך כשל והניב את נקיטת הליכי ההוצל"פ מצד הבנק – באה הפנייה לבית המשפט על מנת שזה יעניק למבקשים הגנה מפני הבנק. דרך התנהלות זו מוקשית, ונדיר שתניב הזדעקות של בית המשפט לסייע לבעל הדין, בדרך של מתן צווים מן היושר.