ה"פ 15690-04-15 סיטי אספרסו בר ישראל בע"מ ואח' נ' רודריגז ואח'

בקשת המבקשות ל"עיון מחדש / הבהרה" בהחלטתי מיום 14.5.15 בבקשת המבקשות לסעד זמני הגיעה לעיוני. דינה דחייה.

1.ראשית, דיונית קשה לזהות את טיבה הדיוני של הבקשה. "הבהרה" ודאי לא נדרשת ולא אמורה להידרש במתכונת של פניה חוזרת למותב שנתן את ההחלטה (השוו: רע"א 9078/08 פינקלשטיין נ' טיב (10.4.2009)). גם אין יסוד ל"עיון מחדש". המבקשות עותרות מעשית לשינוי מהותי של ההחלטה. זאת ניתן לנסות ולהשיג בדרך של שכנוע ערכאת הערעור, לא של הערכאה שנתנה החלטתה (שם).

2.רק בבחינת למעלה מן הצורך אפוא, התייחסות תמציתית לדרישת המבקשות, ואת הדברים יש לקרוא על רקע החלטתי מושא הבקשה.

3.כזכור, חלק מן הצווים המבוקשים ניתנו כמבוקש (ובפרט איסור שימוש בשם המבקשת 1, איסור מכירת מוצריה), בעוד שחלק מן הצווים – לא ניתנו (בפרט – פינוי "זמני" של המשיבים מן הנכס שבבעלות המבקשת 2, לאחר שניסיון של המבקשות להשיג תוצאה זו בכוח הזרוע, לכאורה, כשל). המבקשות עותרות לכך שהמשך ישיבת המשיבים בנכס תותנה ולו בתשלום דמי השכירות עבור הנכס, עד הכרעה בהליך העיקרי.

4.בקשה זו נעדרת כל עיגון בנסיבות. אכן, המבקשות מביעות חשש שהוא מובן שמא המשיבים יישבו בנכס בלא לשלם את דמי השכירות, ובדרך זו יגדלו נזקיהן, הנובעים הן מאי תשלום דמי השכירות בידי משיבים אלה והן בשל אי יכולת השכרת הנכס לשם הפעלתו בידי זכיינים אחרים. ברם בעניין זה מצבן של המבקשות, שאינן זוכות בצו פינוי "זמני", אינו שונה מהותית משל כל משכיר אחר: כאשר שוכר נכס אינו מפנה את הנכס חרף חובתו הנטענת לעשות כן, בית המשפט אינו מעניק הרי כעניין שבשגרה צו פינוי "זמני", עד להכרעה בשאלת הצורך בפינוי הנכס. בית המשפט גם לא יתנה דרך כלל את המשך השהייה בתשלום דמי השכירות או כל תשלום מתחייב אחר, בדרך של צו שיפוטי, כיוון שצו כזה חוזר במידה רבה להוות צו פינוי "זמני", גם אם מותנה. העקרון הוא פשוט: לתביעות פינוי קיים מסלול מקוצר ומהיר, למקרים המתאימים כמובן, הקבוע בפרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. משכיר הנכס מצוי בסיכון שמא עד להכרעה בתובענה לא יזכה ליהנות מדמי השכירות. אולם אין מפיגים ככלל סיכון זה בדרך של מתן צו פינוי "זמני" שביצועו מושעה כל עוד משולמים דמי שכירות, שאפשר שיהיו גם נתונים במחלוקת. מובן גם שאם בעל דין בחר לפעול שלא בדרך המקוצרת שבפרק טז4 לתקנות, אלא בתובענה אזרחית רגילה (כפי שבחרו המבקשות לעשות במקרה דנן, בתקווה שכך יעלה בידן לזכות בכל צווי ה"מניעה" הזמניים שעתרו להם), אין משמעות הדבר שבית המשפט ימהר ליתן אותו צו פינוי זמני מותנה.

5.כאן חשוב להעיר ארבע הערות משפטיות משלימות לאמור לעיל:

ראשית, מובן שהעובדה שבית המשפט אינו מתנה את המשך ישיבת השוכר-הנתבע בתשלום, אינה מהווה משום גושפנקה שיפוטית שלא לשלם. חובת התשלום (אם קיימת) היא תולדה של מערכת ההסכמים שבין בעלי הדין והדין הנוהג. חובה זו בעינה עומדת גם אם בהחלטה הדוחה את הבקשה לצווי פינוי "זמניים" (שכלל אינה עוסקת ולא יכולה הייתה לעסוק בשאלת היקף התשלום המדויק) לא נדרש בית המשפט לשאלת חובת התשלום או היקפו. מובן אפוא שגם את החלטתי מיום 14.5.15 אין לקרוא כפוטרת את המשיבים מתשלום דמי השכירות או כל תשלום אחר שהתחייבו בו, בין אם ימשיכו להחזיק בנכס ובין אם לאו.

שנית, ככל שקיים או נצבר חוב כספי, הרי שהאכסניה המשפטית להבטחתו במסגרת בקשות לסעדים זמניים היא ככלל בגדרי בקשות דוגמת עיקולים זמניים, לא בגדרי צווי מניעה זמניים כפי שפורמלית נתבקשו כאן, אף לא צווי פינוי זמניים (ולמותר לציין שאיני מחווה כל דעה בשאלה של בקשה לעיקולים זמניים, שעה שכזו לא הוגשה, ואף ספק אם תוגש בגדרי התובענה הנוכחית, שנפתחה כהמרצת פתיחה).

שלישית, ולעניין ניסיונן של המבקשות להיבנות מפסק הדין בעניין חוצות היוצר (רע"א 2592/02 חוצות היוצר חיפה בע"מ נ' י.ד.ס. סקיי פאב בע"מ (10.7.2002)): באותו פסק דין הותנה המשך ישיבת המשיבה-השוכרת בנכס בתשלום דמי שכירות בידה. אין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה המשיבה-השוכרת היא שעתרה לבית המשפט המחוזי לצווים זמניים שימנעו את פינויה בכוח מן הנכס. בית המשפט המחוזי נתן צווים זמניים, שבית המשפט העליון תיקנם. מובן שאת הצווים רשאי ואף חייב בית המשפט להתנות בבטוחות מתאימות (תקנות 364 ו-365). ברם כאן המשכירה היא העותרת לצווים, ובהם צו פינוי "זמני" (אף שהמבקשות לא הגדירוהו אלא כצו מניעה). בית המשפט, שעה שאינו מעניק צו פינוי, אינו מתנה את אותו אין-צו בתנאים.

ורביעית, ולעניין ניסיונן של המבקשות להיבנות מפסק הדין בעניין הנדלניסט (רע"א 1760/15 הנדלניסט בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ (2.4.15)), כמלמד שהשהיית פינוי מותנית בתשלום דמי השכירות: נזקקתי כמובן לאותו פסק דין בהחלטתי, זאת כבסיס למתן הצווים המפסיקים הזמניים המשעים את הקשר הזכייני שבין הצדדים, כבקשת המבקשות. לא ראיתי לעומת זאת ליתן בנסיבות דנן גם צווים קיצוניים יותר (כפי שניתנו באותו מקרה) של העברת הנכס לידי בעל הזיכיון (והמבקשות אף לא התיימרו לבאר כדבעי מדוע הנסיבות בענייננו, שבו לא נדרשו אפילו צווי עשה זמניים, דומות דיין לאותו מקרה, בעוד שהמשיבים עמלו לבאר מדוע הנסיבות שונות כל צורכן). המבקשות גורסות שמאותו פסק דין ניתן ללמוד עדיין, למצער, שניתן לחייב את השוכר-הזכיין בתשלום דמי השכירות כתנאי לאי-פינויו מן הנכס. שוב, אין הנדון דומה לראיה. אילו בית המשפט מוצא שהנסיבות הן קיצוניות דיין כדי ליתן את צו הפינוי הזמני, מובן שיש בידו להשעות את פועלו של הצו, ובמקום שייכנס לתוקפו מיידית, לקבוע כי הפינוי יבוצע בתום פרק זמן קצר, ואז אפשר שיתנה את השעיית פועלו של הצו בתשלום בידי השוכר-הזכיין, כפי שאירע בעניין הנדלניסט. אולם שעה שכלל לא ניתן צו לפינוי, והוא המצב השגרתי, שאירע גם כאן, אזי – כפי שבואר גם לעיל – אין בית המשפט מתנה אותו אין-צו בתנאים.