ה"פ 15650-09-16 סולד נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

 1.בקשה זו, שעל דרך המרצת-פתיחה, יש לקבל במלואה. קביעתי היא כי כל פוליסות-הביטוח נושא-הבקשה, ובן בוטחה המבקשת אצל המשיבה, הן פוליסות מסוג "תשואה מובטחת". אין סוגן "השתתפות ברווחים" או כל סוג אחר, הגורע ממערך-התנאים הביטוחי ולו התחייבה המשיבה כלפי המבקשת לפי התקשרותן המקורית.

2.תחילה – לטענה בדבר-התיישנות. שמיעתן של הראיות לא הותירה מקום לספֵק כי הבקשה לא התיישנה. שכן, בלשונו של הסעיף השמיני לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, העובדות המקימות את עילת-הבקשה גילו עצמן לפנֵיה של המבקשת לכל המוקדם בשנת 2014. היה זה עם בקשתה, שהוגשה באותה שנה, למשיכתם של כספים מן הפוליסות. רק בעקבות כך נתברר למבקשת כי מן הכספים הללו ינוכה מס, לפי תנאי-התקשרות שאינם של "תשואה מובטחת". המבקשת, כמבוטחת סבירה, לא ידעה ולא יכׂלה לדעת קודם לכן כי לפי האופן, שבו סיווגה המשיבה, על-דעת עצמה, את תנאי-ההתקשרות משנת 2006 ואילך, לא תהא התשואה מובטחת אלא כפופה, בין השאר, לשיעור-הרווחים הנצבר ולניכויי-מס.

העובדה כי בחלק מן הדו"חות עמוסי-הפרטים, שנשלחו למבקשת בשנים מוקדמות יותר הופיע, בין היתר, הכיתוב: "סוג הקרן בה מושקעים הכספים – משתתף ברווחים – כללי", לא די בה להוליך למסקנה כי המבקשת צריכה הייתה לדעת שהסיווג שוּנה ויותר מזה, שהיה עליה להבין את משמעותו של הסוג החדש. מה גם, שבאחד מן הדו"חות האלה, מתוך שלושה בלבד שהציגה המשיבה בנספח ט' לתצהיריה, דווקא נרשם כי "סוג הקרן בה מושקעים הכספים: גובה הבטחת תשואה 4.25". העֵד המרכזי מטעם המשיבה, מר שוקי דרורי, התקשה להסביר את הכיתוב הזה אך לא יכׂל להתכחש לו. "יכול להיות שזו טעות", הוא העיד, "לא יודע להסביר כרגע את הדו'ח הזה" (פרוטוקול, בעמ' 25, ש' 16; בעמ' 26, ש' 6). "סביר להניח ש[הרישום הזה] הוא טעות", העידה עדה נוספת מטעם המשיבה, גב' שרית מזרחי. לשאלתו של בית-המשפט הודתה עדה זו כי הטעות – לפתחה של חברת-הביטוח מונחת (שם, בעמ' 28, ש' 17-7).

3.העובדות – פשוטות בעליל. לפי הֶסדר, שנקשר במקום-עבודתה שלעבר, כוננו על שמה של המבקשת, לפני עשורים אחדים, פוליסות של ביטוח-חיים בחברת-הביטוח "הסנה". האוהב בני ביתו אולי הבטיח עצמו להצילם מצרה ודְחקות, אך גורלה של חברת-הביטוח עצמה לא שפר עליה. כך ארע שתיק-הביטוח נתגלגל אל המשיבה, מנורה-מבטחים בע"מ. הפוליסות היו, מראשיתן, מסוג של "תשואה מובטחת" והן, כמוסבר בבקשה, פוליסות שהובטחו באגרות-חוב של המדינה וקבעו לבעליהן תשואה בשיעור מוסכם וידוע מראש. המבקשת פרשׁה לגמלאות בשנת 1999 ובהמשך היא החלה, לפי תנאי-הפוליסות ולבקשתה, לקבל גמלה חודשית מן הכספים שנצברו.

בסוף שנת 2005 שׂמחה המשיבה, כך לפי לשונם של מכתבים ששיגרה, להודיע למבקשת כי "בתאריך 1.1.2006 חל מועד תום תקופת הביטוח בפוליסה שבנדון" (נספח ד' לתצהירי-המשיבה). "נבקשך להעביר", נכתב, "טופס בקשה לתשלום", היינו, בקשה למשיכתם של הכספים. המבקשת, שממילא לא שׂבעה נחת מן השירות שקיבלה עד אז, סברה תחילה למשוך את כל כספיה ולחדול מכל התקשרות עם המשיבה. אך אז נכנס לתמונה מנגנון של "שימור לקוחות". נציגים מטעם-המשיבה דיברו על לב-המבקשת שלא לעזוב. המבקשת פגשה מספר פעמים במר דרורי שכבר הוזכר וכן שוחחה טלפונית עם נציג נוסף, מר יוסי שופן. לפי עדותה, המהימנה עלי, הדגישו נציגיה של המשיבה בייחוד את העובדה כי ניתן לחדש את ההתקשרות בתנאים של תשואה מובטחת ותוך הגנה מפניו של חיוב במס במשיכה עתידית. בתצהירה כתבה המבקשת:

"בהמשך לשיחות ופגישות שהתקיימו עם מנהלים ממנורה (יוסי שופן, שוקי דרורי) כולם המליצו להשאיר את הכסף בחברת הביטוח וזאת לאור התשואה הגבוהה המובטחת מראש, וכך עשיתי" (פסקה 7 לתצהיר. הסוגריים הם במקור).

מדוכן-העדים שבה המבקשת על עדות זו בתשובותיה בחקירה הנגדית. "נאמר לי", היא סיפרה, "רק לא לגעת בכספים משום שאני יכולה לא לשלם עליהם ריבית [צ'ל: מסים], זה פוליסות שלא משלמים עליהן ריבית [מסים], כל עוד אני לא נוגעת בהן. שאלתי: 'אם אני רוצה להעביר את זה לבנק מה יקרה?' אמרו: כשאני מעבירה לבנק זה פטור, אבל כשאני ארצה להשתמש בזה שוב, אני כבר אצטרך לשלם מיסים, זאת הסיבה ש[נשארתי]" (פרוטוקול, בעמ' 14, ש' 17-14).

מר דרורי, בעדותו, לא זכר דבר וחצי דבר מן הפגישות הללו. מר שופן לא נקרא – בידי צד זה או בידי האחר – לעדות. אפילו אקבל את הֵסבּרה של המשיבה כי שוב אין אדם זה נמנה עם עובדיה, אינני שותף לטרונייתה כי על המבקשת היה לאתרו וכי אם לא עשתה כן הרי זה משום שעדותו מערערת הייתה את עמדתה. לכך אין כל אחיזה בראיות וממילא טענה מסוג זה היא חרב-פּיפיות. לעובֶדת הנוספת שהעידה מטעם-המשיבה, גב' מזרחי, לא היה בשום שלב חלק במגעים עם המבקשת. כל עיקר בעדותה נסמך על "ייעוץ משפטי שניתן לי ולמיטב הבנתי", כלומר – לא על עובדות הידועות לה. בקיצור, המשיבה לא הצליחה להביא לעדות שום אדם, שיוכל לתמוך בטענתה כי לא זו בלבד שלא הובטח למבקשת המשך-התקשרות במסלול התשואה המובטחת, אלא שהייתה זו לא אחרת מן המבקשת שביקשה, והמשיבה באדיבותה כי רבה נעתרה, לשנות את המסלול לביטוח מסוג "השתתפות ברווחים".

4.ההבטחה כי לא יחול שינוי בתנאי-ההתקשרות – כוחה רב היה לה. המבקשת גמלה בלבה להוסיף ולהחזיק את כספה אצל המשיבה. היות, שהפוליסות הגיעו לסוף-חייהן החוזיים, נדרשה לצדדים היקשרות חדשה. כאן שב לתמונה "טופס הבקשה לתשלום" ובו דיברתי קודם לכן. המסמך הזה, גרסה המשיבה, נוצר אולי לשם משיכתם של כספים ולסיומה של התקשרות, אך לא אחרת מן המבקשת, כבפעולה של אלכימיה משפטית, עשאתו להסכם חדש. לא הסכם סתם היה זה אלא הסכם, המשנה את סוגן של הפוליסות לבקשתה של המבקשת. שכן, לא פחות מפעמיים באותו מסמך בן עמוד יחיד כתבה המבקשת, בכתב-ידה כי "אבקש להעביר את הכספים הנזילים הנותרים לפוליסה משתתפת ברווחים" (נספח ה' לתצהירה; מסמך מיום 26.1.2006). מה לך ראיה מובהקת מזו, הוסיף טיעונה של המשיבה והִלך, לידיעתה של המבקשת על אודות שינויו של הסיווג ויותר מזה – לעובדה כי הדבר נעשה לבקשתה-היא?

5.לא מניה ולא מקצתיה. אך קודם שאבאר את מסקנתי זו אדרש, כבמאמר מוסגר, לשתיים. ראשית, כל רבותה לא מצאתי בשאלה כלום הייתה זו המבקשת, שהציעה במסמך הזה למשיבה הצעה להתקשרות והמשיבה נאותה לקבלה; או שמא הייתה זו היעתרות, מצִדה של המבקשת, להצעה על-פה, שהשמיעוּ קודם לכן נציגיה של המשיבה באוזניה. השאלה מיהו המציע ומיהו הניצע – טפלה לעניננו. היות, ששני הצדדים רואים במסמך הזה מקור להתקשרות מחייבת, שאלה יחידה היא מה תוכנה של זו. אומר, רק, שההיגיון הבריא איננו מתיישב עם מסקנה כי פתע האיר עולם-הביטוח מאורו הגנוז על ידיעותיה של המבקשת וזו נעשתה בקיאה בסוגים של פוליסות ובכינוייהן. הדעת נותנת כי היה מי שדיבר על לבה של המבקשת לא רק שתותיר את כספיה בידי-מנורה, אלא שתעשה זאת באמצעות פוליסה מסוג חדש. רק מתוך רצון להימנע מנקיטתה של לשון חריפה יותר אומַר כי חסרת-שחר היא טענתה של המשיבה כי את המשפט הזה יש לפרש לחובתה של המנסחת-המבקשת, כאילו ניתן להטות ברצינות אוזן לטענה כי המבוטחת היא שניסחה, כאן ובכלל, את תנאי-ההתקשרות עם המבטחת.