ה"פ 1417-01-13 אניפ בע"מ נ' אופיר

כפריית סוסיא בע"מ היא חברה המוחזקת בחלקים שווים על ידי אניפ בע"מ ואילן אופיר. החברה הוקמה בשנת 1997, ועסקה היחידי הוא הפעלת צרכניה ביישוב סוסיא.

במסגרת ההליך שלפניי עותרת אניפ בע"מ (להלן: המבקשת) לסעד הצהרתי נגד אילן אופיר (להלן: המשיב) ולפיו מנהל הוא את ענייני כפריית סוסיא בע"מ (להלן: החברה) בדרך שיש בה לקפח את זכויות המבקשת. כפועל יוצא מקביעה זו מבקשת היא כי יינתן לה סעד להסרת הקיפוח, מכוח סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק), על ידי מינוי רואה החשבון של החברה לכונס נכסים שיקבל לידיו את כלל נכסי החברה, ימכור את פעילות החברה ואת כל נכסיה כעסק חי, יגבה את חובות הלקוחות או ימכור אותם - תמורת ערכם - לרוכש העסק, יגבה מן המשיב את חובותיו לחברה ויפרע את חובות החברה לנושיה. לחלופין, ככל שיימצא בית המשפט כי אין למנות כונס נכסים לחברה, מבקשת היא כי בית המשפט יאכוף את החלטת האסיפה הכללית של החברה מיום 20.8.2012 בדבר פיטוריו של המשיב מניהול הצרכניה ואת ההחלטה מאותו יום למנות מנהל אחר לצרכניה על ידי המבקשת, לשם מכירתה, וכן מתבקשים סעדים חלופיים נוספים.

המבקשת ביקשה כי יינתן לה היתר לפיצול סעדיה, על מנת שלאחר שיתברר היקף המעילה הנטענת של המשיב בכספי החברה תוכל להגיש תביעה כספית (בין כתביעה נגזרת בין כתביעה אישית) להשבת הכספים שנלקחו על ידי המשיב מקופת החברה שלא כדין, להשבת כספים ששולמו על ידה לשם כיסוי חובות החברה לנוכח התנהלות המשיב, ולהיפרע ממנו על גזילת מיכל סולר השייך לה.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת

1.המבקשת מפעילה, באמצעות חברות אחיות, מספר מרכולים ברחבי הארץ והיא בעלת קווי הפצה של חברת שטראוס. בעל השליטה במבקשת הוא יצחק פלורסהיים (להלן: פלורסהיים).

מאז הקמת החברה נשוא דיוננו, חלוקת העבודה בין המבקשת לבין המשיב הייתה כזו שהמשיב ניהל את הצרכניה והועסק בה כשכיר, ואילו המבקשת ניהלה את חשבונותיה, פעלה מול הספקים והעמידה לה אשראי. המשיב ויתר עובדי החברה הועסקו באמצעות חברה נוספת הנמצאת בשליטתו של פלורסהיים, ושמה "שוהם שיווק וצרכנות בע"מ" (להלן: חברת שוהם), והיא זו ששילמה את משכורותיהם.

מאז הקמתה, פעלה החברה באופן גרעוני. על פי ההסכמות בין המבקשת לבין המשיב, החברה לא נטלה מימון בנקאי והמבקשת היא שהעמידה לה אשראי, רכשה עבור הצרכניה את המצרכים (תוך ניצול כושר המיקוח שלה מול ספקים בשל עובדת היותה הבעלים של חנויות נוספות) ואת הציוד הקבוע, העסיקה את עובדי החברה ומימנה את כל הוצאותיה השוטפות. בתמורה, כל הכנסות הצרכניה אמורות היו להיות מועברות לחשבון החברה ומשם אל המבקשת (או ישירות למבקשת), לשם תשלום עבור השירותים והמוצרים שקיבלה החברה. כאמור, החברה הייתה גרעונית ובספריה קיים חוב רשום לטובת המבקשת בסכום של כ- 2.4 מיליון ₪.

עוד אין חולק, כי החל מ- 29.8.2012 מנהל המשיב את הצרכניה כעסקו שלו, תוך שהוא משתמש במבנה, בציוד הקבוע ובמלאי שנותר לחברה, והכל ללא הסכמת המבקשת.