ה"פ 11242-09-16 רמו נ' אוניברסיטת תל־אביב

ר ק ע

1.בחודש אוקטובר 2011 החלה המבקשת ללמוד בחוג לפיזיותרפיה של המשיבה, אחד החוגים בבית הספר למקצועות הבריאות שבפקולטה לרפואה. תכנית הלימודים לתואר ראשון בפיזיותרפיה, המשלבת קורסים עיוניים ומעשיים, נמשכת שמונה סמסטרים. לפי התכנית, באמצע שנת הלימודים השלישית הסטודנטים מתחילים בהתנסויות קליניות בבתי חולים ובמרכזי שיקום. בשנת לימודיה הרביעית והאחרונה החליטה המשיבה להפסיק את לימודיה של המבקשת, והודעה על כך נמסרה לה. בתובענה שלפניי המבקשת עותרת להורות למשיבה להשיב אותה ללימודים ולהשתתף פעם נוספת בהתנסות הקלינית שבה נכשלה.

2.המשיבה טוענת כי לימודי המבקשת בחוג לפיזיותרפיה היו רצופים כישלונות, בייחוד כישלונות בשמירה על בטיחות המטופל. בראות עיניה היא העניקה למבקשת, לִפנים משורת הדין, הזדמנויות מספר לעבור את ההתנסות הקלינית בהצלחה. אך לשווא: נקבע כי היא אינה עומדת באמות המידה האקדמיות לקבלת התואר כשלא שמרה על עקרונות הבטיחות של המטופלים בהתנסותה האחרונה. המשיבה מפנה לתקנון בית הספר למקצועות הבריאות, שלפיו עניינו של סטודנט אשר נכשל בהתנסות קלינית באחד מסעיפי ההתנהגות יידון בוועדה לענייני תלמידים, וזו תהא רשאית להורות על הפסקת לימודיו. היא גם מפנה לטבלה בתקנון שממנה עולה כי אחד מסעיפי ההתנהגות הוא שמירה על עקרונות הבטיחות של המטופל בכל התחומים. המשיבה גורסת כי החלטה בעניין המבקשת מצויה בלב החופש האקדמי שלה וחסינה מהתערבות, וזאת בהסתמך על חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 (להלן: חוק החוזים), ועל חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח–1958 (להלן: חוק המועצה להשכלה גבוהה).

לטענת המבקשת לימודיה הופסקו בשבועיים האחרונים להתנסות האחרונה, שנקטעה טרם זמנה אחרי שהשלימה 76 קורסים ונותר לה אחד בלבד. לשיטתה הייתה לה זכות מכוח התקנון להתנסות התנסות קלינית פעם נוספת, אך היא הותנתה בכך שתעבור בחינה – תנאי שהזכות להציבו אינה נזכרת בתקנון. תוכן הבחינה הנוספת לא נמסר לה זמן סביר מראש, להשקפתה, ורשימת החומר למבחן ,,[...] הייתה ארוכה ומשמעותית ורחוקה מלהיות עניין של מה בכך'' (סעיף 46 להמרצת הפתיחה; סעיף 21 לסיכומים מטעמה). המבקשת מצביעה על תקנה 2 לתקנון, שעל-פיה ,,דין התנסות כדין קורס'', ומוסיפה כי המשיבה השמיטה מאחד התקנונים שהציגה פסקה חשובה לדעתה.

ד י ו ן  ו ה כ ר ע ה

3.טענתה המרכזית של המשיבה, כי אין להתערב בהחלטתה לסיים את לימודיה של המבקשת, נשענת על הוראתו של סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה: ,,מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו[...]'' ובפרט על הוראת סעיף 33 לחוק החוזים, אשר קובע:

חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט.

שאלת סמכותו של בית המשפט להתערב בהחלטות של מוסדות אקדמיים במחלוקות שהתעוררו בינם לבין תלמידיהם נדונה בפסיקה. לדברי השופט (כתוארו אז) אהרן ברק בע"א 838/87 שני נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מב(2) 380, 382א–ב (1988),

[...] כל שבא סעיף 33 לחוק החוזים [...] לקבוע הוא, שבית המשפט לא יתערב בשיקול-דעת מקצועי הקשור למתן ציון, תואר ופרס. אין בהוראה זו כדי להסיר מאופי היחסים בין סטודנט לבין אוניברסיטה את מהותם החוזית, ואין בו כדי לחסום דיון משפטי, במקום שהשאלה הדורשת הכרעה אינה נוגעת לשיקול-דעת מקצועי, כמו במקרה שלפנינו, שבו השאלה הרלוואנטית היא, מיהו האורגן המוסמך באוניברסיטה לקבלתן של החלטות אלו או אחרות. אכן, סעיף 33 לחוק החוזים [...] אינו אלא ביטוי לרעיון המקובל במשפט המינהלי, כי בית המשפט אינו מתערב בשיקול-דעת מקצועי ואינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של הרשויות המוסמכות בשיקול-דעת שלו. אין בהוראה זו כדי לאפשר לאורגנים אוניברסיטאיים לפעול ללא סמכות, ואין בהוראה כדי לאפשר שרירות, הפליה או פגמים אחרים הפוגעים בשיקול הדעת של רשות מקצועית מחליטה.