ה"פ 11152-08-15 רמות ארזים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים - פסקדין

החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטת בית המשפט (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט) מיום 5.8.15. במסגרתה החליט בית המשפט לדחות את בקשת המבקשת להעניק לה צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בהמשך לכך בית המשפט ביקש לקבל את תגובת המשיבה לבקשה.

עיינתי בבקשה ובתגובה ונחה דעתי כי אכן אין מקום לתת למבקשת את מבוקשה.

טענת המבקשת הינה כי יש למנוע מהמשיבה לבצע עבודות מכל סוג שהוא בעצמה או באמצעות קבלן ו/או בעל מקצוע אחר מטעמה בשטח הקרקע של כ-1,100 מ"ר מתוך חלקה 34, בגוש שומה 30731 בשכונת רמות בירושלים (להלן: "המקרקעין") וזאת מפני שבפסק דינו של בית המשפט העליון (עע"מ 1405/13) שניתן ביום 9.3.14 (להלן: "פסק הדין") ההפקעה של המקרקעין שהייתה בשעתו לטובת המשיבה על חשבון המבקשת, בטלה מפני שעד ליום 14.1.15 המשיבה לא עמדה בתנאים אשר נקבעו בפסק הדין, היינו: קבלת היתר בנייה על המקרקעין; תחילת ביצוע עבודות במקרקעין לצורך הקמת גן ילדים.

הרקע לבקשה

1.המבקשת זכתה בשנת 1986 במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לחכירת שני מגרשים בשכונת רמות בירושלים שיועדו בתכנית מספר 3096 למלונאות ונופש ולשטח פרטי פתוח. בחוזה הפיתוח שנכרת בין המבקשת לבין המשיבה בעקבות הזכייה, בשנת 1989, הוסכם כי המבקשת תוכל להגיש בתוך שנתיים תיקון לתכנית, לפיו ישונה ייעוד המקרקעין מ"מלונאות" ל"מגורים". בהתאם, הגישה המבקשת את תכנית מספר 3096א' (להלן "התכנית") שאושרה ופורסמה בשנת 1989. ייעוד המקרקעין שונה ומגרש 33 הופקע על ידי המשיבה. על מגרש זה נבנה, כמוצע בתכנית, בית כנסת על שטח של 300 מ"ר ויתרת השטח כ-1,100 מ"ר שנועדה על פי התכנית לגן ילדים, נותרה ריקה.

2.בשנת 2005 בקשה המבקשת לבטל את ההפקעה, אך פניותיה לא נענו. לפיכך היא הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 972/05) בה טענה כי המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה לא מומשה למן שנת 1989, וכי שיהוי זה מהוה עילה לביטול ההפקעה. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה ביום 27.2.08 את העתירה. נקבע בין היתר כי העברת המקרקעין לידי המשיבה נעשתה בהסכמה, שכן לא ריחף מעל המבקשת איום בהפקעה והיא זו שיזמה את התכנית ואף יצאה נשכרת הימנה, מפני שהיא קיבלה תמורה הולמת בעבור העברת המקרקעין מידיה לידי המשיבה. נקבע עוד כי בנסיבות העניין השיהוי מצד המשיבה אינו מלמד על זניחת ההפקעה, וכי הנזק שיוסב לציבור אם תבוטל ההפקעה תומך במסקנה זו. עם זאת נקבע כי המשיבה אינה יכולה להמשיך ולהשתהות במימוש המטרה הציבורית "עד אין קץ", ולכן עליה להקים את גן הילדים במקרקעין בתוך שלוש שנים ממועד פסק הדין (להלן: "פסק הדין בעתירה הראשונה").

3.משחלפה התקופה שנקצבה בפסק הדין בעתירה הראשונה ולא נבנה גן ילדים במקרקעין, פנתה המערערת למשיבה בשנת 2011 וביקשה, שוב, לבטל את ההפקעה. משנדחתה בקשתה, עתרה המבקשת בשנית לבית המשפט לעניינים מינהליים. במסגרת העתירה השנייה ביקשה המבקשת ליישם את האמור בפסק הדין בעתירה הראשונה, ולקבוע כי משחלפו שלוש שנים והמשיבה לא מימשה את מטרת ההפקעה, תבוטל ההפקעה והם יושבו לידיה. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי משלא ערערה המשיבה על פסק הדין בעתירה הראשונה, מדובר בפסק דין חלוט. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין, החלטת המשיבה לעשות שימוש במקרקעין לשם הקמת גן ילדים לחינוך המיוחד, בהתחשב בצורך שהתעורר בעקבות אישור המלצותיו של דו"ח ועדת טרכטנברג, התקבלה בסמכות והיא סבירה. במצב דברים זה, נקבע שהמטרה המקורית שלשמה הועברו המקרקעין לידי המשיבה לא נזנחה, ולא חל שיהוי במימושה באופן המצדיק את ביטול ההפקעה. לכן בסופו של דבר, נתן בית המשפט למשיבה שהות נוספת של שנתיים מיום פסק הדין, היינו עד 14.1.15, לצורך הגשמת מטרה זו. על פסק דין זה הוגש הערעור נשוא פסק הדין בבית המשפט העליון אשר נדחה.

4.כעת אפוא, משחלף המועד שנקבע בפסק הדין להוצאת היתר הבנייה ולתחילת ביצוע העבודות, הגישה המבקשת את בקשתה להורות למשיבה לבצע את הפעולות הדרושות להעברת רישום הזכויות במקרקעין על שם המבקשת ועד למתן פסק דין בבקשתה, ליתן צו המונע מהמשיבה לבצע עבודות כלשהן במקרקעין.

טענות הצדדים

5.אין מחלוקת כי המשיבה הוציאה היתר בניה ואין גם מחלוקת כי למעט גידור שטח המקרקעין והצבת שלט שבכוונת המשיבה לבנות על המקרקעין שתי כיתות גן ילדים, המשיבה לא ביצעה במקרקעין עבודות בניה אחרות. לפיכך, טענת המבקשת הינה בפשטות כי נוכח העובדה שהמשיבה לא החלה בעבודות ביצוע במקרקעין עד ליום 14.1.15 כפי שנקבע בפסק הדין, בוטלה ההפקעה.