לביא נ' ברדה ואח'

בקשה לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 ("החוק").

1.הלין המבקש: הוא אב לשלושה קטינים. בשעה 23:00 (והוסכם: ביום 4.6.17) התייצבו שלושה המשיבים בביתו. הם קללו, איימו ובעטו בדלת ורצו שהמבקש ייצא אליהם. הם ניסו להכנס לביתו בכוח. הם הבטיחו להתנקם במבקש. הם גרמו חרדות לילדים הקטינים.

2.צו ארעי ניתן והשיבו המשיבים, בדיון ראשון שהתקיים ביום 12.6.17: ישנה תביעה נזיקית המתבררת בין הרב אמנון יצחק ובנו של המבקש. בגדרי אותו הליך התעורר לדעת המשיבים הצורך (ולא נרחיב בהסבר הדיוני המפותל) לברר האם המבקש מתגורר בביתו. על רקע זה פנו המשיבים לערוך את הבירור, תחילה בשעות הצהריים בלא למוצאו, ולאחר מכאן בהגעה לביתו של המבקש בשעה מאוחרת. ביקשתי אפוא בנסיבות לברר עניין טריוויאלי: האם המשיבים יהיו נכונים להתחייב לפרוטוקול שלא ליצור קשר עם המבקש, בלא להודות בכל טענה ולפגוע בכל זכות, גם בלא שיינתן לכך תוקף של צו שיפוטי ובלא להצריך כל בירור עובדתי שסופו חיווי דעה שיפוטי, ותוך למבקש הזכות לנקוט הליכים להגנה על זכויותיו אם המשיבים לא יקיימו התחייבותם. המבקש הביע הסכמתו לאימוץ ההצעה. המשיבים, באופן שניתן לומר כי הוא בלתי נהיר בעליל, דחו את ההצעה, אף שלמעשה אין בה כדי לפגוע בזכות כלשהי. הסברם: מלכתחילה לא היה מקום להגיש את הבקשה, והם מבקשים לנהל את ההליך. בידם ראיות נוספות, הוסיפו. ראיות אלה, התחוור, הן סרטון שצילמו מעת ביקורם בבניין המבקש. הוריתי להם אפוא להציג את הסרטון באורח סדור לעיון הצד שכנגד ולהגיש תצהירים, טרם קביעת דיון, וכך עשו.

3.הצהירו המשיבים שלושתם, אם נתמצת: נוכח שיחה עם רבם בזיקה להליך האחר, החליטו הם ללכת לביתו של המבקש. הם הלכו בשלושה כיוון שחששו מן המבקש: אחר אמר להם כי התנהג בתוקפנות. אותו אחר, מר אלחנן מאמו, אף הצהיר בעצמו כי פגש פעמיים במבקש והלה דיבר והסתכל עליו "בתוקפנות". כך או כך, השלושה הגיעו לבניין המבקש בשעה 22:30, המשיב 2 דפק על הדלת "בעדינות". ואז שוב דפק "בעדינות". או אז שמע קול מן הבית, אך הדלת לא נפתחה. כיוון שכך דפק אחת לארבעים שניות "בעדינות". לאחר מכן דיבר עמם בנו של המבקש מבעד לדלת ושיקר כשאמר שאביו לא גר שם. בהמשך הצמיד המשיב 2 את מכשיר הטלפון שלו לעינית הדלת ולמפתן הדלת, "לראות אם מישהו מסתכל עליי ומתכנן לי משהו מסוכן". בנוסף, אמר המשיב 2 לבר השיח שלו כי הוא שליח של בית המשפט. הדבר, שאינו נכון, נבע מ"הלחץ של הסיטואציה", הסביר. בחלוף כ-13 דקות מכניסתם לבניין הגיע למקום שוטר ומסר כי הלינו לגביהם שאיימו ברצח. המשיבים הכחישו, ואף פנו להגיש תלונה במשטרת ישראל על תלונת שווא. לתצהיר צירפו סרטונים, בפרט מן הביקור בבניין המבקש.

4.דיון התקיים ביום 28.6.17. הצדדים נחקרו, באריכות הרבה מעבר לנדרש, וצפינו בסרטון. לאחר מכן פנו ב"כ הצדדים לסכם בכתובים.

5.ולתוצאת האמור: המדובר בהטרדה מאיימת לכל דבר ועניין. עצם סברתם של המשיבים שמעשיהם כשרים ואינם טורדים את מנוחתו של המבקש מנותקת מן המציאות ומחייבת מענה הולם בדמות צו מניעת הטרדה מאיימת. לא כיוון שהמבקש דייק בדבריו, אלא שגם אם נקבל את שהציגו המשיבים כהווייתם, אין זו אלא הטרדה מאיימת ברורה ומובהקת.

6.אפתח ואציין שיש לקבל את הסרטון כראיה. טענות לכך שהמדובר בצילום לקיטועין, או שהאירוע נמשך זמן רב משצולם (כ-13.5 דקות), לא נמצאו להן תימוכין. מה שנראה בסרטון משקף את שהות המשיבים בבניין. קבלת הסרטון כראיה מלמדת גם שתיאוריו של המבקש, הן לפני המשטרה (כנלמד מדברי השוטר ששטח לפני המשיבים בסרטון את טיב התלונה), הן בבית משפט זה, היו מופרזים. איומים ברצח לא נשמעו, בעיטות בדלת לא נצפו, בניסיון תקיפה לא חזינו. המבקש הפריז, בניסיון להניע את הרשויות להגן עליו. אולם התנהלות זו, שיש לה ביטוי בהוצאות ההליך, אין משמעה כלל ועיקר שהמבקש לא נזקק להגנת המשטרה, ולא נזקק להגנת בית המשפט כיום. אילולא המשטרה המשיבים לא היו מניחים למבקש באותו לילה, ודאי לא במהרה; אילולא צו שיפוטי שיינתן עתה, אין כל סיבה להניח שהמשיבים יחליטו להניח למבקש עתה.

7.שהות המשיבים בבניין וכל מעשיהם הרי הם הטרדה. הגדרתה של הטרדה, כאמור בסעיף 2 לחוק, רחבה עד מאד. העכרת שלווה, מעקב, התדפקות על דלתו של אדם, כל אלה מהווים הטרדה. המשיבים החליטו להגיע בשלושה לביתו של המבקש, על מנת "לבדוק" אם הוא גר שם. לא הייתה להם כל זכות לעשות כן, ודאי לא בדרך שעשו זאת. התייצבותם באישון לילה יכולה להפחיד ולהטריד כל אדם. דפיקות חוזרות ונשנות, שוב ושוב, גם כאשר ברור שבפנים נער שאינו רוצה לפתוח להם את הדלת. אמירה של מי מהם כי "לא באנו לדפוק וללכת"; ואכן: דפיקה בדלת ועוד אחת ועוד אחת. "נמתין עד שתפתחו", אמר מי מן המשבים; ואכן: המתינו, עד שבאה המשטרה (ויש לדחות מכל וכל את טענת המשיב 1 שממילא פנו ללכת רגע לפני שהגיע השוטר). שיחות בלתי נעימות בעליל, גם אם לא עלו כדי איומים, עם בר השיח שלהם. דברי שקר ברורים של המשיב 2 לבר שיחו מעבר לדלת: "אני שליח של בית המשפט", ואת התחזותו לעובד ציבור הסביר המשיב 2 באורח דחוק ביותר בתצהירו כ"לחץ של הסיטואציה" (כאילו לא הוא שיצר את הלחץ ואת הסיטואציה יחד עם חבריו), ובדיון הסביר באורח תמוה ש"היה לי ברור שמי שמאחורי הדלת מבין שזה לא נכון". ואת כל זאת עשו הם בשלישייה כאמור. אם הסברם הדחוק במיוחד שלא נסמך על ידיעתם האישית שהם חששו מפני המבקש, היה לכך פתרון פשוט: לא להגיע לביתו. משהגיעו, כפי שהגיעו, וכפי שנהגו, הטרידו. הניסיון להיאחז בכך ששניות לפני הגעת השוטר אמר בר השיח "אתה יכול להשאר פה" אינה בסיס איתן להטרדה הנמשכת.

8.לא רק הטרדה, אלא גם מעקב ופגיעה בפרטיות. הם הגיעו לכתובתו של המבקש, כיצד בדיוק לא נמסר הסבר מניח את הדעת. משהגיעו, בסרטון עולה שהודיעו לבר שיחם מעבר לדלת כי בינתיים ביררו המשיבים עם שכן, והוא הודיע שהמבקש גר שם. כאשר הנער סירב לפתוח להם את הדלת, החלו בהצמדת טלפון נייד הן לעינית הדלת, ולאחר מכן תחב המשיב 2 את הטלפון הנייד מתחת לדלת הכניסה כדי לראות מי בבית. למגינת לבו ראה רק "רגליים", העיד. [במאמר מוסגר יוער: המשיבים הלינו על כי המבקש נאחז בסיכומיו בעניין המעקב אחריו באמצעות מכשירי הטלפון הנייד, שעה שלא הזכיר בבקשה. לא ראיתי בכך כל פסול. תדיר נפגע לא יהיה ער לכלל המעקב שבוצע אחריו אלא לאחר ליבון הדברים בבית המשפט. יתרה מכך, זו ראיה, אובייקטיבית, שהמשיבים עצמם הציגו, ואשר מלמדת על מעקב יוצא דופן שהמבקש לא היה ער לכל נדבכיו בעת הגשת הבקשה. אולם כשם שלא רק מן הבקשה נחיה אלא גם מראיות המשיבים, הרי שאין כל מניעה להדרש לכל נדבכיה של התנהגותם כפי שנחשפה. ולכך נוסיף שגם בלי כל הטענות שב"כ המשיבים הגדירן כ"הרחבות חזית" תוצאת החלטתי זו הייתה זהה לחלוטין].

9.כל מעשיהם של המשיבים ודרך התנהלותם הם אפוא מוקשים ומטרידים. בלתי ברור בעליל ציפייתם שבית המשפט יקבע שאין כל קושי בכך שמגיעה חבורה באישון ליל ומתדפקת שוב ושוב על דלתו של אדם, חבריה אינם מניחים לו גם כאשר ברור שאינו רוצה לצאת, יתעמתו עמו מילולית, יישארו מעבר לדלת ויבהירו כי ימשיכו להשאר שם, מי מהם יתחזה לשליח של בית משפט, ויתחבו מכשיר סלולרי לעינית הדלת ומתחת לדלת, תוך שרק משטרת ישראל מצליחה לסלקם מן המקום. איני נדרש לטענות נוספות של המבקש מעבר לאמור; די בכל אלה לומר בבירור: הטרדה מאיימת במלוא מובן המושג.