ה"ט 58632-07-15

לפניי בקשה למתן צו על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001.

דיון במעמד הצדדים התקיים היום, ועל אף ניסיונות להביאם לכדי הידברות ופשרה, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה.

הצדדים גרים בשכנות זה לזה. בבקשה נטען, כי המשיבה מטרידה את המבקשים ואת ילדיהם ואף תוקפת אותם באבנים, על רקע תלונותיה של המשיבה על כך שהילדים המשחקים בכביש הסמוך לביתה מפריעים לה. בדיון שהתקיים במעמד צד אחד ביום 29.7.15 עלה, כי אותו אירוע נטען של זריקת אבנים התרחש כשבועיים קודם לכן. בשל כך, ובשל העדר אסמכתאות לנטען, מצא ביהמ"ש (כב' השופטת א' זכריה) שלא ליתן צו במעמד צד אחד.

המשיבה מכחישה את המיוחס לה. לטענתה, ילדי המבקשים אכן מטרידים, כאשר הם משחקים בכביש הסמוך לביתה, כביש שהוא, למעשה, לטענתה, חלק מהמקרקעין שבבעלותה. המשיבה הציגה בפניי תכנית כל שהיא שעל גביה צוין כי מדובר בכביש פרטי. לטענתה, היא שפנתה למשטרה בעקבות הטרדות ילדי המבקשים, ובקשה זו הוגשה כתגובה לכך.

המבקש מס' 1 (להלן: "המבקש") אישר בפניי, כי הילדים הקטנים של המשפחה (כפי הנראה נכדיו) משחקים באותו כביש, אשר לטענתו הוא ציבורי. לדבריו, כל רצונו הוא להגיע למצב של שקט ורגיעה ושכנות טובה, אך המשיבה מונעת זאת ממנו בתלונותיה. לשאלתי השיב המבקש, כי אודות זריקת האבנים הנטענת למד מפי נכדו בן החמש, ואין עדים נוספים. הוא ציין, כי ישנן מצלמות אבטחה, והוא צריך לעיין בהן ולראות אם אמנם מתועדת בהן זריקת האבנים.

סעיף 2(א) לחוק מניעת הטרדה מאיימת קובע:

"הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחרותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו".

הגדרה זו, בחלקה – מפנה אל אירועי העבר, ובחלקה – צופה היא פני עתיד. על ביהמ"ש להשתכנע כי בוצעה הטרדה מסוימת בעבר, בנסיבות אשר ניתן להסיק מהן על סבירות להישנות ההטרדה בעתיד.

לאחר ששמעתי את הצדדים, לא השתכנעתי כי קמה עילה למתן הצו המבוקש.