ה.ב. נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעתו של מר ב. ה. (להלן: התובע) להכיר באירוע שארע לו ביום 31.7.15 כאירוע חריג שגרם לו לאירוע לבבי ומשכך להכיר בכך כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק), זאת נוכח החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: הנתבע), לדחות את תביעתו.

ביום 24.4.17 ניתנה החלטת בית הדין לפיה הפלוגתא בתיק היא: "האם ארע לתובע אירוע חריג בעבודתו ב-31.7.15, קש"ס ומאזן ההשפעות".

ביום 28.11.19 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נשמעה עדות התובע ומר אריאל שובל שעבד עם התובע.

הרקע העובדתי כפי שהוא עולה מחומר הראיות:

• התובע, יליד 1949, עבד עד לאירוע מיום 31.7.15 כמחלק עיתונים, במשך כ-15 שנים.

• במועד האירוע הנטען עבד התובע בחברת ע.א.ד.ו, כמחלק בקו חלוקה, בין השעות 2.00 -07:00 בבוקר.

• ביום 31.7.15 אושפז התובע בבית החולים ע"ש סוראסקי, במסמך הרפואי צוין: "בשעה 04:00 לפנות בוקר בזמן שחילק עיתונים החלו כאבים במרכז החזה בעלי אופי לוחץ מקרינים ללסת ללא בחילות או הזעות. התלונן על גיהוקים ושיהוקים. הכאבים נמשכו ברצף כשעתיים".

• התובע הגיש תביעה לנתבע לתשלום דמי פגיעה בגין האירוע מיום 31.7.15. אולם הנתבע דחה את תביעתו. 

  טענות הצדדים בתמצית

לטענת התובע במהלך חודש מאי 2015, בסביבות השעה 04:00, במהלך חלוקת עיתונים בבניין ברחוב בני אפרים בתל אביב, עת שעמד לעלות לקומה השלישית, נפתחה הדלת בקומה השלישית ויצא ממנה כלב לבן, תוך כדי נביחות עוצמתיות. לטענת התובע הכלב נשאר ברום המדרגות מעליו, נבח בתנועות מאיימות. בעליו של הכלב יצא, בעוד התובע מכווץ בפינה בקומה השנייה עם ידיים על האוזניים, ונתן לכלב תפיחה והכלב החל לרדת במדרגות לכיוונו ואף פגע בידו ורגלו של התובע. עוד טוען התובע כי בעליו של הכלב התעלם מבקשתו לקחת את הכלב.

לטענת התובע ביום 31.7.15 במהלך עבודתו, ירד הכלב לכיוונו במדרגות הבניין, תוך נביחות נוראיות, ללא בעליו. התובע התכווץ בפינה מרוב לחץ ובהלה והחל להרגיש לחץ מאד חזק בחזה. לטענת התובע רק לאחר מספר דקות התאושש ויצא מהבניין בפחד והלך מסביב לבניין כי חשש מאד להיתקל בכלב. עוד טוען התובע כי המשיך לעבוד עד לשעה 06:00 לערך תוך שחש כאבים עזים עד שפגש מחלק עיתונים נוסף בשם חיים שראה כי התובע אינו חש בטוב ואמר לתובע להתקשר למעסיק על מנת שיוזמן לו אמבולנס.

לטענת התובע מדובר באירוע חריג אשר גרם לאוטם שריר הלב ממנו סבל, בסמוך לכך.

מנגד, לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח מבחינת עובדתית קרות אירוע חריג ולכן אין למנות מומחה רפואי. התובע לא נפגע תוך כדי עיסוקו והתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי מדובר על אירוע חריג מיום 31.7.15. לטענת הנתבע לא הוכח כי התובע חווה באופן סובייקטיבי אירוע דחק חריג וכי לא הובאו כל ראיות אובייקטיביות חיצוניות לכך שהאירוע הנטען התרחש ולכך שהתובע חווה דחק או מצוקה בלתי רגילים באותו אירוע.

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית

הלכה פסוקה היא כי על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על תובע להוכיח קרות אירוע חריג בעבודה בסמוך לפני קרות האוטם. לשם כך על תובע להוכיח התרחשות של מאורע אובייקטיבי בעבודתו, אשר היה בגדר אירוע חריג לגביו באופן סובייקטיבי (ר' עב"ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 05.09.10; עב"ל 45023-09-11 שאול בירן – המוסד לביטוח לאומי, (21.10.10)).

יפים לענייננו קביעת בית הדין הארצי בעניין סידה:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. ....

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גרסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו" (ר' עב"ל 502/09 משה סידה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.10.10 (להלן: עניין סידה).

בהתאם לפסיקה "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של אירוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי" (ר' עב"ל (ארצי) 458/99 מאיר פלבסקי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (11.3.2002)).

מן הכלל אל הפרט

לאחר שמיעת העדויות ושקילת הראיות שהובאו לפנינו, הגענו לידי מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את התביעה בהתאם לנדרש על פי הפסיקה, נפרט נימוקינו להלן.

ראשית, שוכנענו כי התובע הוכיח קיומו של מאורע אובייקטיבי מיום 31.7.15, שניתן לאיתור בזמן ובמקום.

גרסאות התובע, הן בטופס ההודעה, הן בפני חוקר הנתבע, בתצהירו ובחקירתו הנגדית לפנינו, היו עקביות ומתיישבות האחת עם השנייה.

בטופס התביעה תיאר התובע את הפגיעה כך: "התעסקתי בחלוקת עיתונים כאשר בבניין מסוים בפעם השנייה בתוך חודשיים הותקפתי על ידי כלב".

בהודעתו לחוקר הנתבע תיאר התובע את האירוע כך: "ישנו בניין ברחוב בני אפרים 272 כמדומני. זה הבניין היחיד שאין בו מעלית. בבניין הזה יש 4 קומות ובבניין יש לי 3 מנויים בקומה השניה בקומה השלישית ובקומה הרביעית (לא זוכר שמות הדיירים). מה שקרה עליתי ברגל. ואז כשהגעתי לקומה השניה ישנה דלת מצד ימין כשאני עולה מהדלת הזאת יש עוד גרם מדרגות לקומה השלישית. בה המנוי בדלת מצד שמאל. ואז אני הולך את המסדרון מגיע לתחילת העליה לקומה הרביעית זורק את העיתון לכיוון הדלת ויורד. אני רוצה לציין שקשה לי מאד בקטע הזה. מה שאני מספר לך קרה לי גם חודשיים לפני כן. כשרציתי לעלות לקומה השלישית ניצב שם כלב שבעליו הוציא אותו מהדלת שמעל המדרגות (בקומה השלישית) הכלב עמד שם נבח בעוצמות היסטריות. למזלי היה לכלב מחסום פה. ... ברגע מסוים ראיתי שיצא מישהו מאותה הדירה בקומה 3 (לא יודע את שמו) ואז הוא נתן לכלב הוראה לרדת למטה לרחוב כשהוא יורד אחריו.

...

ואז חלפו חודשים ושוב 'אותו סיפור' בשינוי קל הפעם הבעלים רק פתח את הדלת ראה אותי ונתן לכלב הוראה לרדת והוא לא ירד. זה היה ב-31/7/15 בשעה 04:00 בבוקר כמו כל יום באותו המקום. ואז הכלב ירד שוב נבח עלי בעוצמה. מדובר בכלב גדול לבן בגובה עד הברך אבל אני לא יודע את סוג הכלב. מדובר עם עוצמה אדירה הוא יורד עם מחסום גם הפעם הוא עמד למעלה נבח עלי בעוצמה עם תנועות מאיימות כלפי (כמו בפעם הקודמת) אני התכווצתי בפינה והחזקתי את הידיים על האוזנים ואח"כ הכלב ירד למטה. תוך כדי זה הרגשתי לא טוב... ידעתי שיש לי עוד כשעתיים עד שעתיים וחצי עבודה. המשכתי לעבוד באותו יום עד רבע לשעה 06:00 תוך כדי כאבים עזים ונסיונות הכחשה והדחקה שאולי מדובר בהתקף אולקוס ולא התקף לב" (ר' נ/1).

התובע חזר על האמור בתצהירו, כדלקמן:

"בחודש מאי 2015 בשעה 04:00 לערך בעת שעסקתי בחלוקת עיתונים ברח' בני אפרים בת"א, בזמן שעליתי במדרגות בניין מס' 262 בעודי מחלק עיתונים, הנחתי עיתון בקומה השנייה ליד הדלת וכשבאתי לעלות לקומה ה-3 נפתחה הדלת בקומה השלישית תוך כדי נביחות עוצמתיות, ויצא ממנו כלב לבן, תוך כדי הנביחות ונשאר לעמוד ונבח עליי בתנועות מאיימות, אני התכווצתי בפינה עם הידיים על האוזניים בקומה השנייה כשהוא ברום המדרגות מעליי וברגע מסויים יצא הבעלים כשהוא עם תחתונים ונתן לכלב תפיחה והכלב ירד במדרגות לכיווני ואפילו פגע ביד וברגל שלי ובעליו ירד אחריו והתעלם ממני כשאני אומר לו שייקח את הכלב והבעלים לא הגיב בחוזרו מבחוץ ואני עדיין מכווץ על המדרגות שאלתי אותו השארת את הכלב לבד שיטרוף אותי סופית, הוא הביט בי בלגלוג והמשיך לדירתו.

בתאריך 31.7.15 נפגשתי אני והכלב בפעם השנייה אך זה היה מצב קשה בהרבה, הפעם הכלב ירד לבד תוך נביחות נוראיות, התכווצתי בפינה והרגשתי לחץ מאוד חזק בחזה והייתי מבוהל ומפוחד באותו מקום ורק כעבור מספר דקות התאוששתי ויצאתי בפחד מהבניין... המשכתי באותו יום לעבוד עד השעה 06:00 לערך תוך שחשתי כאבים עזים, נחתי לאחר כל בניין תוך ניסיון להתגבר על הכאבים ולהגיע לסוף היום בשלום" (ר' סעיפים 3-4 לתצהירו).

גרסת התובע נותרה עקבית אף בחקירתו הנגדית, כמצוטט:

"פגשתי את הכלב סך הכל פעמיים, פעם אחת במאי, לא זוכר תאריך, זה היה חוויה נוראית שיצאתי ממנה איכשהו בשלום. במקרה הזה חשבתי שהבעלים של הכלב הוא זה שהוציא אותו. בדיעבד אני יודע שזה בנו של בעל הבית. הכלב עמד בקומה השלישית, דלת פתוחה, שם עמד הכלב.

ש. במקרה הקודם גם שחררו אותו?

ת. במקרה הקודם הבעלים נתן לו תפיחה ושלח אותו, ואחרי זה הוא עצמו ירד. ובמקרה הזה הכלב נבח עליי (מדגים). במקרה הראשון אחרי שהוא שחרר אותו עמדתי בפינה כולי מכווץ ורועד עם הידיים על האוזניים, הכלב ירד, נתקל בי והיה לו מחסום פה וזה מיד הסב את תשומת ליבי שיש סיבה לכך. אחרי דקה אולי הבחור חזר בלי הכלב ואני כשאני רועד כולי אני שואל אותו מה אתה עושה והאם הוא משאיר אותו כדי שיטרוף אותי. בפעם השניה הבעלים לא ירד אפילו ואף אחד לא יצא"(ר' עמ' 7 שורות 6-10).

כאמור שוכנענו כי גרסת התובע סדורה ועקבית. והיא מהימנה בעינינו.

שנית, ערים אנו לטענות הנתבע באשר לכך שהתובע המשיך לעבוד ממועד האירוע בשעה 04:00 ועד לשעה 06:00 בערך. אולם הסבר התובע בעניין מקובל עלינו. ונפרט.

התובע הסביר, הן לחוקר הנתבע והן בחקירתו לפנינו, כי סבל הוא מאולקוס שנמצא ברום הבטן, בצד התריסריון למעלה. ולכן במצב של התקף אולקוס ישנם סימפטומים של התקף לב וזו אחת הסיבות בגינן המשיך לעבוד מהשעה 4 ועד לשעה 6, אז היה על סף התמוטטות לטענתו והוזמן עבורו אמבולנס (ר' עמ' 7 שורות 28-31 וכן נ/1 בעמ' 4 שורות 12-15 ונ/2).

התובע הוסיף והסביר כי חשש לפנות למעסיקו שכן במקרה קודם בו נפגע בתאונה הוא התווכח איתו בקשר לחוסר במחלקים ולכן המשיך לעבוד, תוך כאבים עזים, עד שפגש עובד נוסף שאמר לו שהוא נראה רע וכי עליו לצלצל למעסיקו על מנת שיזמין עבורו אמבולנס (ר' עמ' 5 לנ/1). גרסת התובע בנקודה זו לא נסתרה.

שלישית, ערים אנו לטענות הנתבע כי התובע לא הביא אף עד או ראיה אובייקטיבית אחרת להוכחת קרות האירוע.

אולם משהצהיר התובע כי הוא עובד לבד, ולכן לא היו עדים למאורע וכי אינו מכיר את שמו של בעל הכלב, אשר לא היה מנוי (ר' עמ' 8 שורות 2-4 לנ/1 וכן עמ' 8 שורות 12-13 לפרוטוקול הדיון), הגם שלא הביא את מר חיים אשר לטענתו ראה אותו בסמוך לאירוע, לא שוכנענו כי יש בכך בכדי לעמוד לחובתו של התובע, שכן כאמור ביצע את עבודתו בגפו.

רביעית, שוכנענו כי התובע הוכיח כי אירוע זה היווה עבורו אירוע חריג.

מחומר הראיות והעדויות עולה כי אכן בעבודת התובע, חלוקת עיתונים, שומעים מעת לעת נביחות כלבים (ר' עמ' 6 שורות 19-21 לחקירתו הנגדית של התובע; עמ' 8-9 לחקירתו הנגדית של מר שובל).

אולם בחקירתו לפני חוקר הנתבע הבהיר התובע את השוני וחריגות האירוע מיום 31.7.15, כדלקמן:

".. כשאני מחלק עיתונים יש נביחות רבות של כלבים אבל כולם מעבר לדלת. לפעמים פוגשים כלבים בחוץ אבל תמיד הם עם הבעלים וקשורים ברצועה במקרה הזה בעל הכלב לא היה עם הכלב שלח אותו לבד ואז הוא התנפל עליי" (ר' עמ' 6 שורות 16-19 לנ/1).

גם מתשובתו של מר שובל לשאלת בית הדין עולה כי בעבודתם הם אינם נתקלים בכלבים משוחררים לרוב (ר' עמ' 9 שורות 28-19 ועמ' 10 שורה 1).

מחומר הראיות והעדויות עולה כי מתחילת עבודתו של התובע בחלוקת עיתונים בבניין זה, שם לב הוא לנביחותיו של הכלב האמור ואמר למר שובל כי הוא "נובח כמו פברוטי" (ר' עמ' 9 שורה 26). התובע השיב בחקירתו הנגדית כי בחיים לא שמע כזה קול נביחה עוצמתי ותמיד היה לו חשש לעבור בקומה השלישית של בניין זה (ר' עמ' 7 שורות 19-23).

עוד הסביר התובע כי כחודשיים לפני האירוע נשוא התביעה, פגש הוא לראשונה בכלב, אשר נבח עליו בעודו יורד במדרגות, אולם אז, היה הוא מלווה בבעליו.

כך תיאר התובע את האירוע בחקירתו לפני חוקר הנתבע:

"מה שאני מספר לך קרה לי גם חודשים לפני כן, כשרציתי לעלות לקומה השלישית ניצב שם כלב שבעליו הוציא אותו מהדלת שמעל המדרגות (הקומה השלישית) הכלב עמד שם נבח בעוצמות היסטריות. למזלי היה לכלב מחסום פה. אני נבהלתי התכווצתי בפינה עם הידיים על האוזניים. הייתי בשוק מוחלט (זה היה ב 4:00 בבוקר) הרעש היה עצום בעוצמה עצומה והרגשתי משותק לגמרי. ברגע מסויים ראיתי שיצא מישהו מאותה הדירה בקומה 3 (לא יודע את שמו) ואז הוא נתן לכלב הוראה לרדת למטה לרחוב כשהוא יורד אחריו. הכלב שירד גם נכנס ופגע בי ברגל וירד לרחוב. הבעלים ירד אחריו חלף על פני כשאני הייתי מכווץ בפינה. הוא ירד ופתאום חזר לבוש תחתונים, חלף על פני כאילו אני לא קיים. נסתי לקרוא לו מדוע הוא משאיר את הכלב לבד. האם אתה מחכה שהכלב יטרוף אותי. ואז האיש לא הגיב לא הסתכל עלי ועלה לביתו. הכלב נשאר בחוץ. אחרי כמה דקות התאוששתי גמרתי את החלוקה בבניין וחששתי לצאת החוצה כי הכלב היה בחוץ. אבל יצאתי בפחד וחשש והלכתי לבניין הבא. כשסיימתי אותו חזרתי מסביב מאחור מחשש להתקל בכלב שוב" (ר' עמ' 2-3 לנ/1).

התובע חזר על גרסתו בסעיף 3 לתצהירו וכן בחקירתו הנגדית, כדלקמן:

"ש. דייר זה היה נוהג לשחרר את הכלב?

ת. פגשתי את הכלב סך הכל פעמיים, פעם אחת במאי, לא זוכר תאריך, זה היה חוויה נוראית שיצאתי ממנה איכשהו בשלים. במקרה הזה חשבתי שהבעלים של הכלב הוא זה שהוציא אותו. בדיעבד אני יודע שזה בנו של בעל הבית. הכלב עמד בקומה השלישית, דלת פתוחה, שם עמד הכלב.

ש. במקרה הקודם גם שחררו אותו?

ת. במקרה הקודם הבעלים נתן לו תפיחה ושלח אותו, ואחרי זה הוא עצמו ירד. ובמקרה הזה הכלב נבח עליי (מדגים). במקרה הראשון אחרי שהוא שחרר אותו עמדתי בפינה כולי מכווץ ורועד עם הידיים על האוזניים, הכלב ירד, נתקל בי והיה לו מחסום פה וזה מיד הסב את תשומת ליבי שיש סיבה לכך. אחרי דקה אולי הבחור חזר בלי הכלב ואני כשאני רועד כולי אני שואל אותו מה אתה עושה והאם הוא משאיר אותו כדי שיטרוף אותי. בפעם השניה הבעלים לא ירד אפילו ואף אחד לא יצא" (ר' עמ' 7 שורות 5-16).

מהאמור ניתן להבין כי אכן היה לתובע חשש מפני היתקלות בכלב כשהוא משוחרר ללא השגחה וזאת עובר לאירוע מיום 31.7.15.

והתובע אף הבהיר זאת בפני חוקר הנתבע: "אני רוצה לציין שבכל יום כשהגעתי לבניין הזה הגעתי בחששות מאוד כבדים ובלב כבד מאוד הייתי מסתכל כל הזמן שמאלה וימינה וחששתי שהמקרה הזה יקרה לי שוב" (ר' עמ' 3 שורות 19-20; עמ' 4 שורות 1-2 לנ/1).

התובע תיאר את האירוע ותחושותיו בפני חוקר הנתבע כך:

"ואז חלפו חודשיים ושוב 'אותו הסיפור' בשינוי קל הפעם הבעלים רק פתח את הדלת ראה אותי ונתן לכלב הוראה לרדת והוא לא ירד. זה היה ב31/7/15 בשעה 04:00 בבוקר כמו כל יום באותו המקום. ואז הכלב ירד שוב נבח עליי בעוצמה. מדובר בכלב גדול לבן בגובה עד הברך אבל אני לא יודע את סוג הכלב. מדובר עם עוצמה אדירה הוא יורד עם מחסום וגם הפעם הוא עומד למעלה נבח עלי בעוצה עם תנועות מאיימות כלפי (כמו בפעם הקודמת) אני התכווצתי בפינה והחזקתי את הידיים על האוזניים ואח"כ הכלב ירד למטה. תוך כדי זה הרגשתי לא טוב התחיל לי לחץ מאוד חזק בבית החזה, כאב שמעולם לא חוויתי, ואמרתי לעצמי, רק לא התקף לב, ידעתי שיש לי עוד כשעתיים עד שעתיים וחצי עבודה. המשכתי לעבוד באותו יום עד רבע לשעה 06:00 תוך כדי כאבים עזים ונסיונות הכחשה והדחקה שאולי מדובר בהתקף אולקוס ולא התקף לב" (ר' עמ' 4 שורות 2-15 לנ/1).

גרסת התובע היתה עקבית ומהימנה והוא חזר עליה גם בסעיפים 3-4 לתצהירו, ומשלא נחקר על נסיבות המקרה מיום 31.7.15, גרסתו למעשה לא נסתרה ואנו מקבלים את גרסתו כי אכן התרחש ביום זה אירוע, אשר באופן סובייקטיבי לתובע, היה חריג.

חמישית, ערים אנו לטענת הנתבע כי מהמסמכים – הן מאישור המעסיק והן ממסמך סיכום האשפוז – לא עולה הטענה כי התרחש לתובע אירוע חריג כלשהו בעבודתו, אולם לא שוכנענו כי יש בכך בכדי לדחות את תביעתו.

שכן טענת התובע כי המשיך לעבוד, כשהוא סובל מכאבים ועוצר למנוחה מדי פעם, לא נסתרה. כמו כן התובע נשאל על העניין בחקירתו לפני חוקר הנתבע והשיב כי "לא סיפרתי כלום על עניין הכלב כי כבר חששתי לחיי מעניין התקף הלב וזה הדבר היחיד שהעסיק אותי להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים. גם בבית החולים לא סיפרתי על עניין הכלב בכלל כי התייחסתי רק להתקף הלב" (ר' עמ' 6 שורות 1-5 לנ/1). נציין כי הסברו של התובע מניח את דעתנו.

בנוסף, עיון בסיכום האשפוז מעלה כי התובע מסר עם קבלתו כי "בשעה 4:00 לפנות בוקר בזמת [צ.ל – זמן – א.ר.ב] שחילק עיתונים החלו כאבים במרכז החזה בעלי אופי לוחץ מקרינים ללסת ללא בחילות או הזעות. התלונן על גיהוקים ושיהוקים. הכאבים נמשכו ברצף כשעתיים" (ר' נ/3).

יפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי כי

".. בקשר להיעדר אזכור של אירוע חריג בעבודה במסמכים הרפואיים של המערער ממועדים שבסמוך לאשפוזו, כי אין במסמכים "אנמנזה סותרת", אלא לכל היותר "אנמנזה שותקת" או חסרה, בכל הקשור לאירוע של התרגזות חריגה בעבודה. יצוין כי המתואר במסמכים עולה בקנה אחד עם שעת הופעת הכאבים כנטען על ידי המערער, כמו גם העובדה שהם הופיעו במהלך נהיגה ברכב. על כן, בהעדר כל פירוט השולל אירוע כאמור, לא ניתן להסתמך על המסמכים הרפואיים באופן משמעותי כדי לשלול את גרסת המערער כפי שניתנה במועדים מאוחרים יותר. כך ציינו בפרשת בריקלין "כי המערערת הייתה במצב רפואי המקשה על מתן פרטי פרטיו של האירוע שאירע בעבודה. לפיכך, ולכל היותר, ניתן לומר שהרישום במסמכים הרפואיים הינו רישום חסר בדומה ל'אנמנזה שותקת', להבדיל מ'אנמנזה סותרת'" (ר' עב"ל (ארצי) 23260-06-16 אבי ברנע נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 17.07.17) וההפניות שם).

לאור כל אמור שוכנענו כי מחומר הראיות והעדויות עולה תמונה לפיה אכן אירוע של יציאת כלב נובח ומאיים מדלת דירה, לפנות בוקר, ללא בעלים הינו בגדר אירוע חריג מבחינת התובע.

יצוין כי בנסיבות העניין ומשגרסת התובע לא נסתרה ומשמדובר בהיבט רפואי אזי האמור מצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי.

מעבר לאמור, גם בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי במקרים דומים בהם נקבע: "לא למותר הוא לציין כי גם אם קיים ספק מסוים בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, וזאת לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ובין האוטם המוחי (ראו עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – מכלוביץ', פד"ע לח 461, 471 (2003)). לכך יש עוד להוסיף את סמיכות הזמנים בין האירוע שאירע למערערת בעבודתה, לבין מועד בוא האוטם המוחי בו לקתה. סמיכות זמנים זו גם היא מבססת בנסיבות המקרה את הפניית המקרה למומחה יועץ רפואי לקבלת חוות דעתו (ראו עב"ל 668/06 מינה גלפנד - המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.10.07)" (ר' עב"ל 35047-08-13 מרינה בריקלין – המוסד לביטוח לאומי, (23.07.14), בפסקה 15; עב"ל (ארצי) 14882-12-12 אסחק יחיא - המוסד לביטוח לאומי (10.11.14), בפסקה 13).

סוף דבר – ממכלול האמור שוכנענו כי התובע הרים את הנטל הנדרש כדי להוכיח את חריגות האירוע.

משכך, החלטה בדבר מינוי מומחה תשלח לצדדים בהקדם.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתנה היום, כ"ט טבת תש"פ, (26 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.