דרין נ' ש.א.מ – מצנני מדבר בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע בשתי תאונות: בתאונת-עבודה מיום 29.2.00 (להלן: 'תאונת העבודה'); ובתאונת-דרכים מיום 26.6.01 (להלן: 'תאונת-הדרכים').

הצדדים הגיעו להסכם פשרה שלפיו ישולם לתובע פיצוי בסך 200,000 ₪. סך 96,000 ₪ ישולם לתובע על ידי הנתבעת 4, כפיצוי בגין תאונת הדרכים. סך 104,000 ₪ ישולמו לתובע על ידי הנתבעת 2 ו/או על ידי הצדדים השלישיים, בגין תאונת העבודה, לפי חלוקת חבות שתיקבע על ידי בית המשפט לאחר הגשת סיכומים בכתב בשאלה זו. עוד נקבעה החבות בשיפוי התובע בגין האגרה, ושיעורי שכ"ט עו"ד שייתוסף לפיצוי בגין כל אחת משתי התאונות; הכל כמפורט בפרוטוקול מיום 2.2.10.

לבקשת התובע מיום 17.1.11, ובהיעדר הסתייגות מטעם הנתבעים במועד שנקצב בהחלטתי מיום 17.1.11 – ייתוספו לסכומי הפיצוי והשיפוי שטרם שולמו, לרבות שכ"ט עו"ד, הפרשי הצמדה וריבית רגילה כחוק מיום הפשרה (2.2.10) עד היום.

העניין היחיד שנותר להכרעה, אפוא, הוא המחלוקת בין הנתבעת 2 (להלן: 'המדינה') לבין הנתבעות 1 ו-3 והצדדים השלישיים 1-2 (להלן: 'המעסיקה' ו'המבטחת') בשאלת החבות בפיצוי התובע בגין תאונת העבודה.

בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

דיון והכרעה

הן תופס-מקרקעין והן מעסיק חבים חובת זהירות מושגית כלפי מועסק המבצע את מלאכתו במקרקעין. במובן זה, נושאים גם המדינה וגם המעסיקה בחובת זהירות כלפי התובע.

מובן כי הן תופס-המקרקעין, והן המעסיק, רשאים לבטח את חבותם האמורה. בהתאם לחוזה הביטוח – יחוב המבטח, תחתם, בפיצוי הנפגע.

הגם שביטוח החבות כאמור עלול להקהות את התמריץ להקפיד על הבטיחות במקרקעין ובעבודה – אין אומרים כי הקצאת החבות החוזית, ממי שנושא בחובת הזהירות הנזיקין למבטח, נוגדת את תקנת הציבור. לפיכך נושא המבטח, שנטל על עצמו בחוזה הביטוח את הסיכון האמור, בחבותו הנזיקית של המבוטח.

בדומה לכך, אין מניעה כי החבות בפיצוי נפגע פוטנציאלי תוקצה, במישור החוזי, ממזמין לקבלן; לרבות, לחלופין, בדרך של שיפוי המזמין. הגם שהמזמין אינו מתערטל מחבותו כלפי הניזוק, מכוח אחריותו הנזיקית השלוחית [פקודת הנזיקין, סעיף 15(4)] – יש תוקף לתניית השיפוי החוזית בין המזמין לקבלן; אשר משקפת את החלוקה המוסכמת של הסיכונים הכספיים הכרוכים בעסקה ונגזרותיה.

מדובר, אפוא, במיזם שגלום בו סיכון לצדדים שלישיים. לפיכך נדרש ביטוח חבות. בחוזה בין המזמין לקבלן נקבע כי הקבלן הוא שיישא בסיכון וידאג לבטחו על חשבונו. כפועל-יוצא מכך, אם יארע מקרה המכונן חבות בנזיקין – העלות תונח בפועל לפתחם של הקבלן ומבטחו.

סעיף 20(1) בחוזה הנדון שבין המדינה למעסיקה, הסכם מס' 860/7461/4-000-01 מיום 19.12.99, קובע כי –

"הקבלן לבדו יהיה אחראי לכל אבדן ו/או נזק שיגרם למתקנים נשוא הסכם זה, לרכוש הקבלן ו/או לגופו ו/או לרכושו של כל אדם, לרבות הקבלן עובדי הקבלן קבלני המשנה ועובדיהם, עובדי הממשלה וכל אדם אחר הנמצא בשרותו או בשרות המנהל – תוך כדי, עקב או כתוצאה מביצוע הסכם זה מכל סיבה שהיא; והקבלן ישלם את דמי הנזק ו/או הפיצוי שיגיעו בהתאם לכך לאדם או לגוף כלשהוא, לרבות הממשלה בשל האובדן ו/או הנזק שנגרם כאמור".

איני יודע כיצד ניתן היה לנסח באופן בהיר יותר, וחד משמעי יותר, 'אומד-דעת-צדדים' ו'תכלית חוזית' להטיל על הקבלן את העלות של נזק גוף שנגרם לעובד הקבלן תוך ועקב עבודתו בפרויקט מושא חוזה הקבלנות, כפי שאירע בענייננו. מדובר בהקצאה חוזית חד-משמעית של הסיכון – לקבלן; ללא קשר לשאלה מי היה אחראי בנזיקין כלפי התובע אילולא החוזה. לפי חוזה לביטוח אחריות, הנושא בסיכון של נזקי רשלנותו של המבוטח איננו המזיק הרשלן, החב לפי דיני הנזיקין; אלא המבטח, שנטל על עצמו בחוזה הביטוח את החבות בגין הסיכון האמור. כך גם בענייננו: הקצאת החבות החוזית "דורסת" את חלוקת האחריות הנזיקית, אילולא החוזה.

על רקע האמור ברור כי יש לפרש את סעיף 20(3), בדבר חובת השיפוי של הקבלן בגין "נזק ו/או אבדן שהקבלן אחראי להם על פי הוראות הסכם זה", כמתייחסת לנזקים שסעיף 20(1) דן בהם. אין כל היגיון בפרשנות, הנטענת על ידי המעסיקה והמבטחת, כאילו מדובר אך ורק בנזקים שהקבלן היה אמור להיות אחראי בגינם לפי פקודת הנזיקין, במצב הטרום-חוזי דווקא.

חיזוק לפרשנות הרחבה האמורה של ההקצאה החוזית של החבות הנזיקית והביטוחית על שכמו של הקבלן נמצא בסעיף-קטן (2) של סעיף 20 הנזכר, שבו צוין כי "הוראות סעיף קטן (1) באות להוסיף על אחריות הקבלן מכוח כל דין ולא לגרוע מהן" (ההדגשה הוספה). אין מדובר, אפוא, בחיזוק חוזי של חלוקת אחריות, שממילא הייתה קיימת לפי דיני הנזיקין. מדובר באחריות חוזית רחבה יותר, שבאה להוסיף על האחריות בנזיקין שהייתה מוטלת על הקבלן אילולא החוזה.

החוזה מוסיף ומהדק את ההקצאה הגורפת לקבלן של החבות בגין נזקים בכך שהוא מטיל על הקבלן בלבד את החובה לערוך ביטוח 'כל הסיכונים' על חשבונו, ולוודא כי המזמין לא יהיה חשוף לתביעות כלשהן, לרבות תביעות שיפוי מאת המבטחת [סעיף 21 בחוזה]. כמו כן, החוזה מוסיף וקובע כי "הקבלן מתחייב להבטיח תנאי בטיחות ותנאים לשמירת בריאות העובדים ורווחתם..." [שם, סעיף 23(8)].

עינינו הרואות, אפוא, כי הקבלן נושא, לפי החוזה, באחריות חוזית בלעדית למניעת נזקים. אם בכל-זאת נגרמו נזקים, הקבלן נושא באחריות חוזית בלעדית לפיצוי בגינם. ולבסוף, כדי למנוע תקלה אפשרית, הקבלן נושא באחריות חוזית בלעדית לעשות ביטוח כולל, על חשבונו, שבו יהיה גם המזמין רשום כמבוטח. הכל מכוון לוודא כי אם יקרה נזק – יישאו בו הקבלן ו/או מבטחו; והחבות לא תזלוג בשום פניים ואופן אל המזמין. אומר שוב: איני יודע כיצד ניתן היה לנסח את הדברים באופן מובהק, ברור וחד-משמעי יותר.