דרוקמן ואח' נ' מועצה מקומית מגדל

החלטה

לפני בקשת העוררות בו"ע 31906-01-10 וו"ע 33278-01-10 (להלן:"המבקשות") למתן צו לסגירת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדן לגביית חוב היטל ביוב, וכן למתן צו מניעה זמני האוסר על המועצה לנקוט בהליכי גביה כלשהן נגדן בגין אותו חוב.

בבקשתן טוענות המבקשות, כי הליכי ההוצאה לפועל נפתחו בחוסר סמכות ובאופן בלתי חוקי, בגין חובות נטענים שהמועצה אינה רשאית לגבות עד קבלת פסק דין שאין עליו עוד ערעור. עוד נטען, כי הדרך היחידה העומדת בפני המועצה לגביית החוב הנטען בהעדר פסק דין, היא נקיטת הליכים בהתאם לפקודת המסים גבייה. מאחר שהחוב הינו במחלוקת, הרי בהתאם לפסיקה, אין המועצה רשאית לנקוט בהליך לפי פקודת המסים גביה. על סמך נימוקים אלה עותרות המבקשות למתן צו המורה על עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל ואוסר על המועצה לנקוט בהליכי גבייה כלשהן נגדן.

המועצה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הליכי ההוצאה לפועל ננקטו על פי תעודה החתומה בידי ראש המועצה, וזאת בהתאם לסעיף 35 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן:" חוק הביוב"). עוד ציינה המועצה, כי בהתאם לסעיף 32(א) לחוק, הגשת ערר אינה מעכבת את ביצוע דרישות התשלום. לטענתה, לא מתקיימים בענייננו התנאים המצדיקים עיכוב ביצוע דרישת התשלום, שכן, לגישתה, סיכויי הערר אינם גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה. בנסיבות אלו, כך נטען, דין הבקשה להידחות.

בתשובה לתגובה טענו המבקשות, כי הוראות סעיפים 32 ו-35 בוטלו עוד בשנת 2009 בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית לשנים 2009-2010, התשס"ט-2009 (להלן: "חוק ההתייעלות הכלכלית"), ולפיכך המועצה לא הייתה רשאית לפתוח מכוחן הליכי הוצאה לפועל בשנת 2011. לגישתן, המועצה יכולה לנקוט בהליכי גבייה אך ורק בהתאם לפקודת המסים (גביה) ואכרזת המסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) (הוראת שעה), תש"ס-2000 (להלן:"אכרזת המסים"). המבקשות הוסיפו, כי הוראות סעיף 2(א) לאכרזת המסים האוסרת על הרשות לנקוט בהליכי גבייה בהתאם לפקודת המסים גבייה כשהחוב שנוי במחלוקת, גוברת על הוראות חוק הביוב.

דין הבקשה להידחות.

סעיף 35 לחוק הביוב קובע:

" לא שולם ההיטל במועד שנקבע לפי סעיף 33 או 34, רשאית הרשות המקומית להוציא את החיוב לפועל, על פי תעודה של ראש המועצה, בדרך שמוציאים לפועל פסק דין סופי של בית משפט שלום, זולת אם עוכב הביצוע של דרישת התשלום לפי סעיף 32."

עולה, כי על פי תעודה חתומה בידי ראש המועצה, רשאית המועצה להוציא את החיוב לפועל, אלא אם כן עוכב הביצוע בהתאם לסעיף 32. ראש המועצה חתם על תעודות כאמור בסעיף 35 במהלך החודשים אוגוסט- ספטמבר, ולפיכך רשאית הייתה המועצה להוציא את החיוב לפועל. לאור האמור, דין טענת המבקשות בדבר אי חוקיות וחוסר סמכות המועצה להוציא את דרישות התשלום לפועל, להידחות.

המבקשות טענו כי הוראות פרק 3 לחוק הביוב (כולל סעיפים 32 ו-35) בוטלו עוד בשנת 2009 בהתאם לסעיף 75(2) לחוק להתייעלות כלכלית, על כן אין המשיבה רשאית לנקוט בהליכי גביה מכוח הוראות סעיפים אלה. גם טענה זו דינה להידחות. בהוראת המעבר הקבועה בסעיף 76(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית נקבע כי: "הוראות פרק שלישי לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), כנוסחו לפני ביטולו כאמור בסעיף 75(2) לחוק זה, ימשיכו לחול לאחר תחילתו של חוק זה על רשות מקומית, למעט ההוראות לעניין קביעת אגרות ההיטלים בחוקי עזר....". אם כן עולה, כי הוראות סעיפים 32 ו-35 ממשכים לחול לאחר תחילת חוק ההתייעלות הכלכלית.

המבקשות הפנו בבקשתם לפסיקה הקובעת, כי אין הרשות מוסמכת להוציא אל הפועל חוב בגין היטל ביוב על פי פקודת המסים גביה, מקום שמדובר בחוב שנוי במחלוקת. הן אף מסתמכות על אכרזת המסים, הקובעת בסעיף 2(א), כי אין לנקוט בהליכי גביה בהתאם לפקודת המסים גביה, בגין חוב שנוי במחלוקת ובטרם מוצו הליכי הערר והערעור.

אין בסיס לטענה זו.

ראשית: ההסדר הקבוע בסעיף 35 לחוק הינו הסדר מיוחד, אשר מקנה לרשות הזכות להוציא חוב בגין היטל ביוב, גם כאשר מדובר בחוב שנוי במחלוקת. מנגד איפשר החוק "לחייב" לבקש עיכוב ביצוע של דרישות התשלום, ובלבד שהוא עומד בתנאים המצדיקים עיכוב ביצוע. במקרה דנן וכפי שיפורט בהמשך, המבקשות לא הוכיחו אף אחד מהתנאים המצידיקים עיכוב ביצוע, שכן הן התמקדו בחוקיות ההליך.

שנית: ההוראה באכרזת המסים מתייחסת להליכי גבייה בהתאם לפקודת המסים (גבייה), על כל הסמכויות הנתונות לגובה המס בהתאם לפקודה. ברם, במקרה דנן, גביית היטל הביוב נעשתה בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק ביוב, ובהתאם לסעיף 32 אין בהגשת ערר כדי לעכב את הוצאת דרישת תשלום החוב לפועל.

שלישית: במקרה שבו רשות מקומית גובה חוב בגין היטל ביוב, על פי תעודה החתומה על ידי ראש הרשות בהתאם לסעיף 35 לחוק הביוב, היא נוקטת בהליכי הוצאה לפועל רגילים, כדרך שמוצאים לפועל פסק דין סופי, והיא אינה נדרשת כלל להפעלת הסמכויות המוקנות לגובה המס בהתאם לפקודת המסים גבייה.

רביעית: אין לשר האוצר סמכות לבטל, באמצעות אכרזת המסים שהינה בגדר חקיקת משנה, סמכות שניתנה לרשות בהתאם לחקיקה ראשית. על כן, אם מתיימרת אכרזת המסים לבטל את המסכות המוקנית למועצה בהתאם לסעיפים 35 ו-32 לחוק הביוב, הרי מדובר בחקיקת משנה שנחקקה בחוסר סמכות, ועל כן היא בטלה.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הנני דוחה את טענת המבקשות, כי הוראות פקודת המסים גבייה והוראות אכרזת המסים גוברות על הוראות חוק הביוב.

לאור קביעתי לעיל, יש לבחון האם מתקיימים בענייננו, התנאים המצדיקים עיכוב הביצוע, בהתאם לסעיף 32(א) לחוק ומורה כדלקמן:

"הגשת ערר או ערעור לפי פרק זה אינה מעכבת את הביצוע של דרישת התשלום, אלא אם החליטו על כך יושב ראש ועדת הערר או בית המשפט, לפי העניין".

עולה, אם כן, כי הכלל הוא שהגשת ערר אינה מעכבת את ביצוע דרישות התשלום. מכאן שהנטל להוכיח קיומם של התנאים המצדיקים עיכוב ביצוע דרישות התשלום מוטל על העורר – מבקש העיכוב. על מבקש העיכוב להוכיח, כי סיכוייו לזכות בערר טובים הם, וכי אם ביצוע דרישות התשלום לא יעוכב, יגרם לו נזק בלתי הפיך.