דרויש ואח' נ' שטרנפלד ואח'

החלטה

1.לפני בקשת נתבע 2 (להלן: "המבקש") לחייב את התובעות 2 ו - 3 (להלן: "המשיבות")

בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו ע"י הפקדת כספים או ערבות בנקאית בסך שלא יפחת מ- 200,000 ₪, לפי הסמכות הקבועה בסעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן:"חוק החברות") ובתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן:"תקסד"א").

2.ביום 8.1.13 נעתרתי לבקשת משה עירון שטרנפלד, נתבע 1, לחייב את דוד דרויש, תובע 1 והמשיבות בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו בהתאם לסעיף 353 א לחוק החברות ולתקנה 519 לתקסד"א.

3.ביום 25.2.13 נעתרתי לבקשת אמיר עידן (נתבע 3) ושון (שלום) שר (נתבע 4) לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם ודחיתי את בקשתם לחיוב תובע 1 בהפקדת ערובה.

4.המבקש טוען בבקשה שלפני כי המשיבות הן חברות זרות בעירבון מוגבל, אשר נראה כי אין להן כל נכסים בישראל. כמו כן, נטען כי התביעה קלושה ומופרכת. עוד נטען כי בימ"ש זה קבע כבר בעבר כי על המשיבות להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם של שאר הנתבעים בהליך וערעור שהוגש על החלטת ביהמ"ש מיום 25.2.13 (ע"ר 32249-03-13) נמחק בהסכמת הצדדים ובהתאם להמלצת בימ"ש של ערעור, לאחר דיון קצר.

משכך ובהיותו של המבקש צד פחות רלוונטי להליך דנן, אין הגיון להפלותו לרעה.

לטענת המבקש, בנסיבות העניין קיים חשש ממשי ביותר כי היה וביהמ"ש ידחה את התביעה ויפסוק כי על המשיבות לשלם את הוצאותיו של המבקש, לא יוכל המבקש לגבות את הכספים שיפסקו לזכותו.

5.בתגובה לבקשות טוענות המשיבות כי העובדה כי ניתן להיפרע מתובע 1, העדרה של חובה לגבות את הוצאות המשפט דווקא מהמשיבות וצירוף כתב התחייבות עצמית חתום, בו מתחייב תובע 1 לשאת בכל החיובים שיושתו על המשיבות בגין הוצאות המבקש, מובילים למסקנה לפיה אין מקום לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה שכן למבקש מובטח כי יוכל להיפרע בתום ההליך, ככל שייפסקו לטובתו הוצאות משפט.

6.בתשובה לתגובה טוען המבקש כי אין לסמוך על התחייבות של תובע 1 וטענה זו נטענה אף בערעור שהוגש במסגרת ע"ר 32249-03-13 וביהמ"ש המליץ למחוק את הערעור.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה לטובת המבקש מהנימוקים כדלקמן:

א.באשר למשיבות, חברות חוץ, שהן חברות בע"מ, יפים גם לענייננו הנימוקים שפורטו על ידי במסגרת החלטותי מיום 8.1.13 ומיום 25.2.13 ולא מצאתי כי יש מקום לחזור עליהן בהרחבה במסגרת החלטה זו.

יחד עם זאת, אציין כי גם התגובה שלפני נעדרת כל פירוט בנוגע לפעילות תובעות 2 ו-3 ונתונים פיננסיים כלשהם ולא צורף לתגובה מסמך אחד היכול להעיד, לכאורה, על חוסן כלכלי כלשהו של המשיבות. המשיבות אף לא צירפו תצהיר לתגובה. המשיבות לא הציגו ולו נכס אחד שיש להן בארץ, ממנו ניתן להיפרע היה והתביעה תידחה ולא ניתן מהתגובה ללמוד דבר באשר לחוסנן הכלכלי של המשיבות.

המשיבות צירפו לתגובה מטעמן כתב התחייבות מטעם תובע 1 בו צוין כי הוא הבעלים של המשיבות והוא מתחייב כלפי המבקש כי ככל שיחויבו המשיבות בתשלום הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד), הוא יישא בכל החיובים.

בנסיבות שלפני, לא ניתן להסתפק בהתחייבות דלעיל לפיה ככל שיחויבו המשיבות בהוצאות, ישא בכך תובע 1.

בהקשר זה אציין כי אין בידי לקבל את טענת המשיבות כי יכולתו הכלכלית של תובע 1 הוכחה זה מכבר.

במסגרת החלטתי מיום 8.1.13 חויב תובע 1 בהפקדת ערובה לטובת נתבע 1 הואיל ולא ציין את מענו בכתב התביעה ולא צירף תצהיר לתגובתו.

במסגרת החלטתי מיום 25.2.13 נדחתה בקשת נתבעים 3 ו-4 לחיוב תובע 1 בהפקדת ערובה הואיל וכתובתו צוינה בכתב התביעה המתוקן ובהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.13) לא מצאתי כי "מדובר במקרה יוצא דופן וחריג אשר אמור להצדיק חיוב תובע פרטי בהפקדת ערובה. מעיון בכתב התביעה עולה כי לא ניתן להגדיר את ההליך שלפני כהליך סרק...".

המשיבות - החברות, הן כאמור אלה שצריכות לשכנע את ביהמ"ש, כי במידה והתביעה תידחה אזי ניתן יהיה לגבות מהן הוצאות משפט.

במקרה דנן המשיבות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח את יכולתן הכלכלית, ולהראות, ולו לכאורה, כי ניתן יהיה להיפרע מהן במידה והתביעה תידחה.