דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל

הנשיא (בדימ') א' גרוניס:

1. פלוני דקר את אלמוני באמצעות סכין. הדקירה הייתה בירך של אלמוני ופגעה בכלי דם. אלמוני נפטר תוך זמן קצר עקב איבוד דם רב. פלוני הורשע בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) (ראו, למשל, ת"פ (ת"א) 40224/03 מדינת ישראל נ' לילאי זוהר (27.9.2004)). במקרה נוסף, בעט פלמוני בחוזקה, מספר בעיטות, בראשו של אחר, בעת שהלה היה שרוע על הקרקע חסר אונים. הנפגע נפטר משבר בגולגולת שנגרם מהבעיטות. אף במקרה זה הורשע פלמוני בעבירה של הריגה (ראו, למשל, ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (25.1.2010)). ועתה נביא מקרה נוסף, הדומה למקרה שבפנינו. שניים התחרו במירוץ מכוניות מחתרתי. המטרה הייתה להגיע ראשון לקו הסיום. אחד מן השניים איבד שליטה ברכבו, פגע בעמוד תאורה ונהרג במקום. לא היה כל מגע בין שני כלי הרכב במהלך המירוץ. האם יורשע הנהג האחר שהשתתף במירוץ בעבירה של הריגה? זו השאלה אותה עלינו לבחון. ראוי כי הקורא ייתן דעתו כל העת לשתי הדוגמאות הראשונות שהבאנו למקרים של הרשעה בעבירה של הריגה. זאת, תוך השוואה מתמדת למקרה של מירוץ המכוניות המחתרתי בו מצא את מותו אחד הנהגים ואילו הנהג האחר עומד לדין בעבירה של הריגה.
2. במהלך מירוץ מכוניות מחתרתי, בו התחרה העותר בשני חבריו – פאדל נאסראללה (להלן – פאדל) ועמאר נסאר (להלן – עמאר), אירעה תאונה קטלנית. תוך שהם מתחרים בעותר, איבדו פאדל ועמאר (להלן – המנוחים) את השליטה במכונית בה ישבו שניהם, סטו מהכביש, ופגעו בעמוד תאורה ובקיר אבנים. התאונה הביאה למותם. בעקבות מירוץ זה ובשל מירוצים נוספים בהם התחרה, הועמד העותר, שהיה קטין באותה עת, לדין. העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לנוער, במספר עבירות, אך זוכה מעבירת ההריגה (כבוד השופט נ' סולברג, הכרעת דין בת"פ (מחוזי י-ם) 1035/08 מדינת ישראל נ' פלוני (25.5.2010)) (להלן – הכרעת הדין). על הכרעת דין זו ועל גזר הדין שנגזר על העותר ביום 29.11.2010, אשר כלל עונש מאסר בפועל של 12 חודשים, הוגשו ערעורים מטעם העותר (ע"פ 9647/10) ומטעם המשיבה (ע"פ 335/11) אשר נדונו במאוחד. בפסק דינו בערעורים, הרשיע בית משפט זה (ברוב דעות) את העותר אף בעבירת ההריגה, והחמיר את עונש המאסר שהושת עליו ל-16 חודשי מאסר בפועל (ע"פ 9647/10 פלוני נ' מדינת ישראל (3.1.2013)) (להלן – פסק הדין שבערעור). פסק דין זה, הוא העומד במרכזו של הדיון הנוסף שבפנינו.

השתלשלות האירועים

3. נגד העותר הוגש כתב אישום שכלל שני אישומים. זאת, בשל עבירות שלפי הנטען ביצע העותר כשהיה קטין בן 17 שנים, בגדרם של מירוצי מכוניות מחתרתיים בהם התחרה. העותר, אשר מעולם לא קיבל רישיון נהיגה כדין, התחרה במירוצים אלה פעמים רבות. במכוניתו הותקנו שיפורים מכניים על מנת להגביר את ביצועיה. המירוצים שבגינם הוגש כתב האישום נערכו בדרך קוליץ שבירושלים, בכביש דו-נתיבי, כשמסלול המירוץ תוּחם בין שני צמתים. התחרויות נערכו כך שכל אחד מהמתחרים נסע במסלול המיועד לו, והמתחרה הראשון שחצה את קו הסיום הוכרז כמנצח. המנצח זכה לפרס כספי ששולם על ידי מתחרהו שהפסיד.
4. האישום הראשון התייחס למירוץ שבו התחרה העותר בפאדל, אותו הכיר מעבודתם המשותפת. בקשר למירוץ זה, הואשם העותר בעבירות של נהיגה ללא ביטוח (סעיפים 2(א) ו-2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970), נהיגה ללא רישיון נהיגה (סעיפים 10 ו-62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]), וסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק העונשין) (להלן – עבירת סיכון חיי אנשים). העותר הודה בעובדות לעניין שתי העבירות הראשונות וכפר בעובדות ככל שמדובר היה בעבירה של סיכון חיי אנשים. העותר הכחיש כי מהירותם של כלי הרכב הגיעה במהלך המירוץ ל-160 קמ"ש.
5. האישום השני התייחס לשלושה מירוצים עוקבים שהתקיימו ביום 3.3.2008, בשעת חצות. במירוצים אלה התחרה העותר במנוחים, כאשר העותר במכונית האחת והמנוחים במכונית השנייה. בשני המירוצים הראשונים נהג פאדל במכונית ועמאר ישב לצידו. מירוצים אלה הסתיימו ללא הכרעה ברורה. במירוץ השלישי החליפו פאדל ועמאר תפקידים כך שעמאר נהג במכונית. לקראת סופו של מירוץ זה איבד עמאר את השליטה במכונית. המכונית עלתה על אי תנועה, התנגשה בעמוד תאורה והוטחה אל קיר אבנים. השניים נהרגו במקום. חשוב להדגיש כבר בשלב זה כי לא היה כל מגע פיזי בין המכוניות וכי לא נטען כי העותר גרם באופן ישיר לחוסר השליטה במכוניתם של המנוחים. בגין שלושת המירוצים הואשם העותר בעבירות של נהיגה ללא ביטוח ונהיגה ללא רישיון נהיגה (בדומה לאישום הראשון), וכן בעבירת ההריגה (סעיף 298 לחוק העונשין). העותר הודה בעובדות לגבי שתי העבירות הראשונות אשר יוחסו לו וכפר בעובדות לעניין עבירת ההריגה. גם לעניין האישום השני כפר העותר בכך שמהירותם של כלי הרכב הגיעה במהלך המירוץ ל-160 קמ"ש.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עבירת ההריגה

6. ראשית, בחן בית משפט קמא את המישור העובדתי של עבירת ההריגה, וקבע כי איבוד השליטה במכונית התרחש במסגרת המירוץ ולא לאחריו. בית המשפט דחה את טענות העותר כי התאונה נגרמה בשל כשלים מכניים במכוניתם של המנוחים, וקבע כי הגורמים הדומיננטיים לאיבוד השליטה במכונית היו המהירות המופרזת והנהיגה הפראית של המנוחים. נוכח זאת, קבע בית המשפט כי השתתפותו של העותר במירוץ מהווה מעשה אסור וכי קיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשה זה לבין התוצאה הקטלנית.
7. בית המשפט המחוזי המשיך לסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי ובחן האם די בהסכמתם המשותפת של העותר והמנוחים להתחרות במירוץ, בכדי לראות בעותר אחראי למותם. בית המשפט הסביר, כי לכלל הידוע הקובע כי התנהגותו של אדם היא שלו בלבד, קיימים חריגים. אחד החריגים, אשר נקבע בפסיקה, חל במקרים של משחקים מסוכנים, בהם עשוי בית המשפט לבחון את כלל המשתתפים במשחק בראיה כוללת, המייחסת אחריות לתוצאות המשחק באופן קולקטיבי. בית המשפט ייחס את ההלכה המנחה בעניין זה לפסק הדין בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (1994) (להלן – עניין לורנס). בעניין לורנס הורשע נאשם בגרימת מוות ברשלנות (ולא בהריגה), בשל השתתפותו במשחק "רולטה רוסית" שבמסגרתו נהרג משתתף אחר. זאת, לאחר שבית המשפט קבע כי ניתן לראות בפעולותיהם של כל משתתפי המשחק מכלול אחד. ברם, בית המשפט המחוזי הבחין בעניינו של העותר בין המקרה שעמד לפניו לבין עניין לורנס, וקבע כי על אף שבשני המקרים מדובר ב"משחק" אשר קשור בסיכון חיים, קיים שוני מהותי בין השניים הבא לידי ביטוי ברכיב ההתנהגותי של המשחק המסוכן ובנסיבותיו. לאור שוני זה, קבע בית המשפט כי אין להחיל את הלכת לורנס על העותר, וכי לא התקיים בעניינו של העותר הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש לגיבושה של עבירת ההריגה.
8. לעניין היסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי מקובלת עליו עמדתה של המשיבה כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומיה, קרי שהיסוד הנפשי של מחשבה פלילית התקיים אצל העותר כדבעי. בית המשפט לא פירט מדוע ואיך הגיע למסקנה זו ואף ציין כי הוא אינו רואה כל צורך לדון בכך. זאת, מכיוון שממילא לא הוכח הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של העותר לבין התוצאה הקטלנית. בסופו של יום, זיכה בית המשפט המחוזי את העותר מעבירת ההריגה והרשיע אותו בשתי עבירות של סיכון חיי אנשים, בשתי עבירות של נהיגה ללא ביטוח ובשתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה. בית המשפט גזר על העותר מאסר בפועל של 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות מסוימות במשך שלוש שנים; שלילת רישיון נהיגה למשך 12 שנים מיום מתן גזר הדין; והעמדה במבחן למשך שנה אחת מעת השחרור מהמאסר. על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי ערערו הן העותר והן המשיבה וערעוריהם אוחדו. העותר ערער על גזר הדין שהושת עליו וביקש להמיר את תקופת המאסר בעבודות שירות. המשיבה ערערה על זיכויו של העותר מעבירת ההריגה.

פסק דינו של בית המשפט העליון

9. בית המשפט העליון (השופטים ע' ארבל, א' רובינשטיין ונ' הנדל) אימץ את מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי. כך, נקבע כי יש לראות בפעולות השונות שנעשו על ידי העותר, במסגרת המירוץ, מכלול אחד המהווה מעשה אסור. עוד נקבע, כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין השתתפותו של העותר במירוץ לבין התוצאה הקטלנית, וכי התקיימה אצל העותר מחשבה פלילית מהסוג הדרוש לעבירת ההריגה. בעניין הקשר הסיבתי המשפטי, אשר עמד במרכזו של פסק הדין, דן בית המשפט בשתי שאלות עיקריות. ראשית, בחן בית המשפט את ההלכה אשר נקבעה בע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, 43-42 (2001) (להלן – עניין אבו ג'נאם). הלכה זו, אשר אומצה בפסיקה מאוחרת, קובעת כי בעבירות תוצאה (כמו למשל, עבירת ההריגה) כאשר מתקיים היסוד הנפשי של העבירה (הנבחן על בסיס סובייקטיבי), ניתן לקבוע מבלי כל בחינה נוספת, כי מתקיים אף הקשר הסיבתי המשפטי (הסומך על בסיס אובייקטיבי). בית המשפט אישר את תוקפה של ההלכה, אך קבע שייתכנו לה חריגים, אשר ייקבעו לאור שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה השנייה בה דן בית המשפט הייתה האם ראוי, בנסיבות העניין, לקבוע כי היה על העותר לצפות את התוצאה הקטלנית, ובשל כך להטיל עליו אחריות פלילית בעבירת ההריגה? בשאלה זו היו דעותיהם של השופטים חלוקות. השופטת ארבל סברה, כי יש להטיל אחריות פלילית על העותר, וזאת בעיקר משיקולי הרתעה ובשל הסכנה החברתית הטמונה במירוצי המכוניות המחתרתיים. השופטת הכירה בחשיבותה של האוטונומיה של המנוחים במכלול השיקולים, אך קבעה כי הצורך בהרתעה גובר עליה. השופט רובינשטיין סבר אף הוא כי יש לראות בעותר אחראי למותם של המנוחים, תוך שהוא שם את הדגש על ערך קדושת החיים. השופט רובינשטיין ציין, כי אין זה ברור שהמנוחים פעלו באופן אוטונומי, וזאת בשל הלחץ החברתי הקשור במירוצי מכוניות. השופט הנדל, בדעת מיעוט, הדגיש את חשיבותו החוקתית של עיקרון האוטונומיה, וקבע כי האוטונומיה של המנוחים לא באה לידי ביטוי רק בהחלטתם להצטרף למירוץ, אלא גם באופן שבו הם בחרו להתחרות. משכך, ולאור יתר נסיבות המקרה, קבע השופט הנדל כי לא היה מקום להטיל אחריות פלילית על העותר, בגין עבירת ההריגה. בסופו של דבר, קבע בית המשפט, בהתאם לדעת הרוב של השופטים ארבל ורובינשטיין, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט הנדל, כי יש להרשיע את העותר בעבירת ההריגה. עוד נקבע, כי בשל ההרשעה בעבירה הנוספת, יוחמר עונשו של העותר ל-16 חודשי מאסר בפועל. בגין קביעות אלה הגיש העותר עתירה לדיון נוסף. ביום 9.4.2014 החלטתי לקיים דיון נוסף. בהחלטה צויין כי הדיון הנוסף יתמקד בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי.

טענות בעלי הדין בדיון הנוסף