דנ"א 944/15 פלאפון תקשורת בע"מ ואח' נ' אי.אר.אמ טכנולוגיות בע"מ ואח'

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 7928/12 אי.אר.אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (22.1.2015), בנוגע למדיניות הראויה בהטלת הוצאות על תובע ייצוגי שבקשתו לאישור התובענה כייצוגית נדחתה. 

רקע והליכים קודמים

1. המשיבות הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לאישור תובענה כייצוגית (ת"צ 31434-08-11), במסגרתה נטען כי המבקשות, חברות סלולארי, מפרות את הוראות רישיונן שכן הן מחייבות בגין שיחות המתבצעות בחו"ל לפי יחידות זמן אויר של דקה שלמה במקום ביחידות זמן של שניה אחת, אף אם השימוש שעשה המנוי בפועל הוא קצר מדקה. בית המשפט המחוזי (השופטת א' שטמר) קבע ביום 5.9.2012 כי אין אפשרות סבירה שהשאלות המשפטיות שעלו בתובענה תוכרענה לטובת הקבוצה. כן נקבע כי המבקשות רשאיות לחייב בגין שיחות המתבצעות בחו"ל ביחידות זמן אויר של דקה שלמה. לפיכך דחה בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וכן את תביעתן האישית של המשיבות. המשיבות חויבו לשלם לכל אחת מהמבקשות סך של 25,000 ש"ח. על פסק הדין הגישו המשיבות ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין של בית המשפט העליון

2. בית משפט זה דחה את הערעור בעיקרו. בית המשפט, מפי השופט ס' גובראן ובהסכמת השופטים י' דנציגר ונ' הנדל, קבע כי בדין נקבע בבית המשפט המחוזי כי המבקשות רשאיות לחייב שירותים הניתנים בחו"ל ביחידות זמן אויר של דקה שלמה. בית המשפט אף התייחס לסוגית ההסכמה שבין בעלות הדין, וקבע כי בנסיבות העניין אין אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות תוכרענה לטובת הקבוצה. בסוף פסק הדין נכתב:

"אשר להוצאות, אמנם אין דרכו של בית משפט זה להתערב בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי (28.9.2007); ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 (23.7.2006)), אולם אני סבור כי בנסיבות המקרה הנוכחי ישנה עילה לסטייה מכלל זה. מכשיר התובענה הייצוגית הוא מכשיר דיוני בו אמורים להיות מיוצגים האינטרסים של הציבור הרחב. על הגנת אינטרסים אלו אמון בית המשפט. במסגרת השאיפה לשמר ולקדם את השימוש במכשיר התובענה הייצוגית, על בית המשפט לנהוג במתינות בבואו לחייב בהוצאות מבקשים שבקשתם נדחתה (להרחבה בסוגיית חשיבות התובענות הייצוגיות והחסמים שבהן, לרבות חסמים כלכליים, ראו: אסף פינק "תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי" מעשי משפט, כרך ו 157 (2014)). ככל שלא מדובר בתובענת סרק שהוגשה בחוסר תום לב, אני סבור כי יש מקום להימנע מהטלת הוצאות אשר עלולות להרתיע תובעים פוטנציאליים מלנסות להגן על אינטרסים ציבוריים (לעמדה דומה ראו: פרשת אולסייל, בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות). במקרה זה, דומני כי אין מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב, אלא בתביעה המבוססת על אמונה אמתית כי קיים קושי בלשון הרישיון המצריך בירור משפטי, על בסיס אינטרס ציבורי רחב של הגנת הצרכן, ועל כן אציע לחבריי לבטל את החיוב בהוצאות שהושת על המערערות בבית המשפט המחוזי, ולקבוע כי אין צו להוצאות בהליך הנוכחי" (פסקה 32 לפסק הדין).

           על יסוד האמור, בוטל החיוב בהוצאות שהושת על המשיבות בבית המשפט המחוזי ואף לא ניתן צו להוצאות בערעור. כאמור, שאלת המדיניות הראויה בהטלת הוצאות על תובע ייצוגי שבקשתו לאישור התובענה כייצוגית נדחתה היא העומדת בבסיס הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף