דן נ' קרמזין

פסק דין

1.בפניי תביעה כספית בסך של 49,098 ₪ בגין התחשבנות הנוגעת לפעילותה של חברת תשרי מערכות מתקדמות, אחזקות 2001, בע"מ (להלן: "החברה"). ההתחשבנות נוגעת לערבות שחתמו הצדדים לחובותיה של החברה וכן לחשבוניות של החברה שהנתבע הוציא.

2.התובע הוא הבעלים של החברה.

כעולה מכתב התביעה, ולא הוכח אחרת, במהלך פעילותה של החברה נרקמו קשרים עסקיים בינה לבין הנתבע.

לצורך ביצוע עבודות ופעילות משותפת לחברה, לתובע ולנתבע, החברה נטלה הלוואה בבנק דיסקונט (להלן: "ההלוואה", ו"הבנק").

התובע והנתבע חתמו על כתב ערבות לחיובי החברה לפי ההלוואה, נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "הערבות").

ערבותם של התובע והנתבע הייתה "ביחד ולחוד" כערבים שאינם ערב יחיד.

התביעה בגין הערבות:

3.אין חולק שהחברה לא עמדה בתנאי ההלוואה, והבנק ביקש לגבות את החוב שעמד על סך של 87,366 ₪, נכון ליום 11.2.09.

מאחר שבאותו מועד החברה כבר לא הייתה פעילה, הבנק פנה לערבים, קרי לתובע ולנתבע.

4.ביום 18.3.09 הופקד בחשבון הבנק סך של 45,850 ₪, שמקורו בהחזרי מס. סכום זה קוזז מסכום החוב, ולאחר הקיזוז נותרה יתרה של 44,055 ₪.

התובע ניהל מו"מ עם הבנק שבסופו הוסכם שהחוב ייחשב כמסולק כנגד תשלום סך של 25,000 ₪ במזומן. סכום זה הופק על ידי התובע ביום 7.5.09, ובכך סולק החוב לבנק בכל הנוגע להלוואה.

5.התובע דרש מהנתבע את מחצית מהסכומים שצוינו לעיל. הנתבע התגונן בטענה כי מחצית זו אינה מגיעה לתובע, שכן מדובר בכספים שהיו שייכים לחברה. עוד טען הנתבע כי מכוח ההתחשבנות של התובע והנתבע עם החברה, החברה חייבת לנתבע כספים, בעוד שהתובע עצמו חייב לחברה כספים. עוד טען כי התובע רוקן את החברה מכל תוכן, ועל כן בדין הוא נשא בערבות בעצמו.

6.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי על הנתבע לשאת במחצית הסכום ששולם על ידי התובע, סך של 25,000 ₪.

באשר להחזרים, אני דוחה את התביעה.

7.הוכח לביהמ"ש, ברמה הדרושה במשפט אזרחי, כי התובע נשא בסכום של 25,000 ₪ מכיסו. העובדה שמקור הכספים הוא אמו של התובע, אינה מעלה ואינה מורידה. כל אדם שנושא בחוב רשאי להיעזר בקרובי משפחה. אין הדבר הופך את תשלום החוב לתשלום שהוא לא נשא בו מכיסו. התובע הותיר רושם אמין, הוא השיב לשאלה בדבר מקור הכספים באופן ישיר, מבלי להתחמק. התובע לא ניסה "לייפות" את תשובותיו לכל אורך החקירה הנגדית. כך למשל כאשר עלה נושא החזרי המס, התובע ציין כי החברה היא בבעלותו, אך לא הכחיש שהחזרי המס היו של החברה. כך גם לא הייתה מניעה שהתובע לא יציין את מקור הכספים כאמו, ומשכך, האמנתי לדבריו.

8.באשר לסכום שהופקד בגין החזרי המס, התובע לא הכחיש כי החזרי המס שייכים לחברה, אך טען שהחברה בבעלותו.

במקרה שלפנינו החברה היא החייב העיקרי, ומשכך, כאשר חלק מהחוב סולק באמצעות כספים ששייכים לחייב העיקרי, אין לתבוע מהערב את מחציתם או כל חלק מהם.

9.באשר לטענות הנתבע הנוגעות להתחשבנות עם החברה, או לכך שהתובע רוקן את החברה מנכסיה:

מדובר בטענות שהנתבע היה צריך להוכיחן, שכן מדובר בטענות הגנה מובהקות. הנתבע לא הביא ולו ראשית ראיה לטענות אלו. בבקשת הרשות להתגונן צוין כי הנתבע פנה לרואה החשבון של החברה. לא הייתה כל מניעה לזמן את רואה החשבון כעד. טענתו של הנתבע לא רק שלא הוכחה, היא אפילו אינה מפורטת ברמה מינימאלית של טענת הגנה. אשר על כן, אני דוחה את טענת הגנה זו. לציין, שבכל הנוגע לריקון החברה מנכסיה, מדובר אף בטענה המייחסת מעשים שאינם כשרים לצד שכנגד, ונטל הראיה בגין טענה זו הוא אף כבד יותר מהנטל הרגיל במשפט אזרחי.