דמול ואח' נ' בוטבול ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותם בגין נזקים אשר נגרמו להם עקב הפרת התחייבותם של הנתבעים לאפשר לתובעים לשהות יחד, בשתי יחידות נופש, בסוף השבוע של ה- 6.11.2009.

בכתב התביעה, טענו התובעים כי פנו לנתבע 1 ביום 4.11.2009 וביקשו להזמין, עבור שני זוגות, שתי יחידות נופש (להלן: "הצימרים"), בעלות של 650 ₪ ללילה. הנתבע אישר לתובעים את הזמנתם כנגד מסירת פרטי כרטיס האשראי של התובעת 1.

לשיטת התובעים, ביום 6.11.2009 הגיעו בתחילה התובעים 1-2 לצימר ואף קיבלו לידיהם את מפתחות שתי היחידות, ואולם בשלב מאוחר יותר ביקש הנתבע 1 להציג את היחידה הנוספת בפני צדדים שלישיים, אלא שאז התברר לתובעים כי אותם צדדים שלישיים למעשה ישהו ביחידה הנוספת.

באותה עת טען הנתבע 1 בפני התובעים כי מחמת טעות של אשתו, קיימת למעשה הזמנה כפולה ביחס לצימר הנוסף ועל כן לא ניתן יהיה לאפשר לתובעים 3-4 לעשות בו שימוש.

בשל התנהלות זו של הנתבעים, נאלצו התובעים לשוב על עקבותיהם, תוך שנגרמת להם עגמת נפש רבה ותוך שכל הוצאותיהם בגין מזון ושתייה יורדות לטמיון.

בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי הובהר לתובעים מלכתחילה כי עומד לרשותם צימר אחד בלבד וכי רק ככל שתתפנה היחידה הנוספת, מטעם זה או אחר, ניתן יהיה לעשות בה שימוש.

ההזמנה, לשיטת הנתבעים, התייחסה לצימר אחד בלבד, ומכאן שלא אך שלא הופרה כל התחייבות כלפי התובעים, אלא שהתובעים הם שהפרו את התחייבותם בשעה שביטלו את ההזמנה לאחר הגעתם, כל זאת כאשר באותה עת ממש, כבר שהו הצדדים השלישיים ביחידה הנוספת, והתובעים היו מודעים לכך.

עוד נטען בכתב ההגנה כי התובעים אף הוסיפו ופעלו, לפנים משורת הדין, על מנת לסייע בידי התובעים, גם לאחר שהתברר מחדלם של אלו האחרונים בניסיון לאתר צימר חלופי, באותו מושב, ובסמיכות ליחידות נשוא הדיון. לשיטת הנתבעים, סירבו לכך התובעים בחוסר תום לב.

לבסוף טענו הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו עקב האירועים נשוא התביעה, מקום בו הושב לידיהם הסך של 650 ₪, אותו שילמו בגין שהותם בצימר הבודד וזאת על אף שעשו בו שימוש קודם עזיבתם, וכי לא הובאו ראיות כלשהן ביחס לנזקים הנוספים הנטענים, הרי שאין מקום לקבל את תביעתם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים ונתתי דעתי לטענותיהם בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן.

השאלה המהותית ביותר לה נדרשתי בתביעה זו, הינה שאלת מהות והיקף ההתקשרות בין הצדדים, או ליתר דיוק, האם הזמנתם של התובעים ואישורו של הנתבע להזמנה זו, כללה שני צימרים או צימר בודד.

בעניין זה מצאתי לבכר את גרסתם של התובעים.

עדותה של התובעת 1 הייתה ברורה, קוהרנטית וסדורה. גם במסגרת החקירה הנגדית, לא נמצאו בה סתירות ביחס לאמור בכתבי הטענות.

מאידך, בעדותו של הנתבע 1 נמצאו סתירות ביחס לאמור בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית, וממילא היה בתשובותיו בדיון בפני כדי להעלות סימני שאלה לא מעטים בכל הנוגע לגרסה העובדתית המוצגת.

בתצהיר העדות הראשית של הנתבע, נרשם בסעיף 7, כי שני הזוגות הגיעו למעשה לחצריו.

קודם שנחקר הנתבע 1 על תצהירו הוא ביקש להשמיט סעיף זה.

דרך התנהלותו זו של הנתבע 1, תמוהה.

תצהירו של הנתבע הוא תצהיר קצר ותמציתי. סעיף 7, אותו ביקש הנתבע 1 למחוק, מופיע באותו עמוד, בו מתנוססת חתימתו של הנתבע על התצהיר, והוא כולל נתונים עובדתיים בלבד.

זאת ועוד, במהלך הדיון בפני התברר כי תצהיר דומה, זהה בתוכנו, הוגש גם לבית משפט השלום בנהרייה, במסגרת הליך נוסף המתנהל שם.