דין הכתובה כשנראה כי אף האישה נושאת באחריות לגירושין וכי כנות טענותיה לשלו"ב – מוטלת בספק

א.         הצדדים נישאו בב' בשבט תשס"ט (27.1.09). הבעל משרת בצבא קבע בחיל [...]

לצדדים בן קטין יליד 2010.

ביום י"ד באדר ב' תשע"א (20.3.11) עזבה האישה את הבית עם בנם המשותף ועברה להתגורר בבית הוריה. לטענת האישה עזיבתה הייתה עקב אלימות שהפגין הבעל כלפי אחותה.

ביום כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.11) הגיש הבעל תביעת גירושין.

במהות התביעה נכתב:

ברצוני להגיש לבית הדין הרבני תביעת הגירושין [...] אני נשוי כבר שנתיים ושלושה חודשים בערך ואני לא זוכר יום אחד שאשתי לא רבה איתי. כמו כן, אשתי מחבלת לי בעבודה, היא לא רוצה לעבור לגור איתי במקום עבודתי למרות שאני מרוויח יותר ועקב זה הפסדתי עבודות רבות. וכמו כן יכולים לפטר אותי. בנוסף היא ממאיסה את עצמה עליי, היא לא מנקה, לא מבשלת, לא עושה כלום בבית ולא מטפחת את עצמה. לא קיימנו יחסים ולא נגענו אחד בשני כבר שנה וחודש. היא גם לא נותנת לי לראות את הילד מתי שאני חוזר מהעבודה, ועקב עבודתי בצבא אני חוזר פעם בשבוע כי אני עובד ב[א'] וגר רחוק, כשאני חוזר ואומר לה, היא לא מגיעה לבית ומשפחתה רק מסכסכת והיא מקשיבה להם.

על סמך הנ"ל הנני מבקש את כבוד בית הדין לדון בתביעת גירושין [...] והיא גם אישה מורדת.

 ביום כ"ה באדר ב' תשע"א (31.3.11) הגישה האישה תביעה לבית המשפט לקביעת משמורת והסדרי שהות וכן תביעה למזונותיה ולמזונות הבן. במועד זה הגישה האישה תביעה לשלום בית לבית הדין.

בכתב תביעתה מתלוננת האישה על התרופפות דתית של הבעל, קשריו של הבעל עם נשים המשרתות עמו בצבא, העדפתו לצאת לבילויים עם חבריו וחברותיו ולא עם האישה, אי קיום יחסי אישות מאז היכנסה להיריון.

ביום ג' בניסן תשע"א (7.4.11) הגיש הבעל בקשה דחופה לקביעת הסדרי שהות זמניים – לטענתו, מכיוון שהאישה מנעה ממנו לראות את בנו.

הצדדים הופיעו בפנינו לראשונה ביום ח' באייר תשע"א (12.5.11) וטענו את טענותיהם. טענות עליהם חזרו במשך השנים. להלן דבריהם:

הבעל אמר:

אני איש קבע בצבא [...] ברמת העיקרון אני כל יום אמור להיות בבית, בפועל בסביבות פעמיים בשבוע אני נמצא בבית, אני נמצא בבסיס ב[א'].

האישה רבה איתי כל הזמן מאז שנישאנו.

[...] אני חייב להיות זמין עשרים וארבע שעות, ואם זה לא יקרה יפטרו אותי. ניסו לעזור לי להעביר אותי ל[י'], לתת לי דירה ב[י'], היא לא מוכנה לעבור דירה. המפקדים הדגישו לי שאם אני לא יכול לעמוד בכוננות של שעה יפטרו אותי מהצבא. אני לא התחתנתי כדי לא לראות את אשתי, והיא לא מוכנה לעבור דירה, ועומדת בסירובה. לפני שהתחתנתי גרתי ב[א'], היא לא הסכימה לעבור דירה, בלית־ברירה שכרתי דירה ב[נ']

[...]

לא הייתה אלימות בבית, לא מצידי ולא מצידה.

זה נכון שלא הסכמתי להיפגש לבד איתה, וזה בגלל שפחדתי שתאשים אותי באלימות, ולכן באתי עם עדים, כדי שלא תוכל לומר שהייתה אלימות.