דיון בשינוי הסדרי ראיה עקב מעבר למקום מגורים אחר

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' סג"נ השופט נפתלי שילה) מיום 2.1.2014 (תמ"ש 8652-10-13), במסגרתו נקבעו הסדרי ראייה חדשים בין מ' , בתם המשותפת של המערערת והמשיב (להלן: "הקטינה"), לבין המשיב.
2. המערערת והמשיב נישאו זו לזה לזו ביום 27.12.2006. הקטינה נולדה ביום 2.5.2009. המערערת והמשיב התגרשו לפי הסכם גירושין מיום 9.7.2012 (להלן: "ההסכם"). באותה עת הם התגוררו במרכז
3. ההסכם אושר על ידי בית המשפט ביום 9.7.2012 ובמסגרתו נקבעו הסדרי ראייה לגבי הקטינה.
4. בס' 18 להסכם נקבע:

"מוסכם וידוע כי האם מתכננת לעבור להתגורר בצפון ו/או בסביבתה בעוד כשנה (ובכל מקרה לא לפני 1.7.13). במידה והאם תעבור להתגורר בעיר בצפון ו/או בסביבתה אזי ישונו הסדרי הראיה בתיאום ובהסכמה בין ההורים."

1. לאחר מעברן של האם והקטינה לצפון, ונוכח העובדה שהצדדים לא הגיעו להסכמות ביחס לשינוי הסדרי הראייה במתכונת החדשה הנדרשת, הגיש המשיב  תביעה לשינוי הסדרי הראייה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

1. בית המשפט קמא קבע כי מששונה מקום המגורים של הקטינה, תום הלב והצדק מחייבים כי המערערת תשתתף בנטל ההסעות שהן פועל יוצא של מקום המגורים החדש. על מנת לאזן בין זכותה של האם לזמן פנוי מחד, לבין זכותו של האב להתפרנס כך שלא יאלץ לבזבז שעות רבות בדרכים, ולנוכח פערי ההשתכרות בין שני בני הזוג, קבע בית המשפט קמא כי המערערת תביא את הקטינה מהצפון לתחנת הרכבת במרכז פעם בשבוע, ואחת לשבועיים פעמיים בשבוע, קרי, שלוש פעמים בשבועיים, כאשר המשיב יישא במלוא הוצאות הנסיעה הן של הקטינה והן של המערערת.

עוד נקבע כי בסופי שבוע וחגים בהם הקטינה נמצאת עימו, המשיב הוא שייקח את הקטינה מהצפון.

מכאן הערעור.

7. בהתאם להחלטה מיום 14.7.2014, הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

טיעוני המערערת

8. המערערת טוענת כי פסק דינו של בית המשפט קמא פוגע אנושות בשגרת חייה כאשר היא נדרשת לבלות את מעט הזמן הפנוי שיש לה בדרכים. הטלת נטל ההסעות על המשיב כך שיגיע לקחת את הקטינה מהצפון גם באמצע השבוע תאפשר למערערת זמן פנוי לעיסוקיה.
9. המערערת טוענת כי הנטל שהוטל עליה בפסק דינו של בית המשפט קמא, חריג ביחס למקרים דומים אשר נדונו בפסיקה.
10. עוד טוענת המערערת, כי קביעתו של בית המשפט קמא אינה נותנת ביטוי לפערי ההשתכרות המשמעותיים בין הצדדים ולעובדה שההסכם אושר כמכלול של תניות, ואין לשנות תניה אחת מבלי לבחון את יתר הוראות ההסכם. לדבריה, ההסכם כלל התייחסות לאפשרות של מעבר הקטינה לעיר בצפון והוסכם כי במקרה כזה הסדרי הראייה הם שישונו ולא נטל ההסעות.
11. המערערת מוסיפה וטוענת כי דמי המזונות שנקבעו, התייחסו לעובדה שהמשיב יהיה אחראי להסעות לאחר מעברן של המערערת והקטינה להתגורר בצפון, ומסיבה זו הם הועמדו על סך חודשי של 2,000 ש"ח בלבד.