דחיית תביעה לשיתוף ספציפי בקרקע

הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י ביום 4.11.1982, אלו הם נישואין ראשונים לשני הצדדים, ויש להם ארבעה ילדים, כולם בגירים.

הבעל הגיש לביה"ד תביעת גירושין, וכרך לה את נושא הרכוש, והאישה הגישה לביה"ד תביעה לשלום בית.

בתאריך כ"ו באלול התשע"ב (13.11.2012) נתן ביה"ד פסק דין שלפיו:

"לפיכך, לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק:

בית הדין דוחה את תביעת הבעל לחייב את אשתו בגירושין.

בית הדין דוחה את תביעת האישה לשלום בית.

בית הדין קובע שעל הצדדים להתגרש זה מזו.

ביום הגירושין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה.

קובעים מועד לבירור שמות ולסידור גט לתאריך ט"ו במרחשון התשע"ג (31.10.2013) בשעה 09:15.

עליהם להביא כתובה ועֵד אחד מכל צד.

עד למועד הגירושין על הצדדים להגיע להסכם גירושין בנושא הרכושי ולהסדיר מגורים נפרדים.

אם לא יגיעו להסכם גירושין, יקבע בית הדין מועד לדון בנושא הרכוש."

הצדדים הוזמנו לבירור שמות וסידור גט ואולם ב"כ האישה טען שלא ניתן לסדר את הגט שכן הצדדים לא הסדירו ביניהם את הנושא הרכושי, והם עדיין מתגוררים באותו בית. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב המגרש עליו נבנה בית המגורים של הצדדים. לטענת ב"כ הבעל יש להבדיל בין המגרש שנרכש ע"י הבעל טרם הנישואין לבין בית המגורים שנבנה עליו לאחר הנישואין, את שווי המבנה הוא מסכים לאזן בין הצדדים אך לא את המגרש שעליו הוא נבנה. לטענת ב"כ האישה יש לאזן בין הצדדים הן את המבנה והן את המגרש עליו הוא נבנה. לדבריו "דירת המגורים היא גולת הכותרת של חזקת השיתוף, אלו נישואין ראשונים, נשואים 30 שנה, גידלו ילדיהם, היה יחסי שיתוף, לא היה משטר הפרדה", ועל כן יש לקבוע שהמגרש 'נטמע' ברכוש המשותף ולחלוק בו שווה בשווה.

ב"כ הבעל עמד על כך שיתקיים דיון הוכחות בנושא הרכוש. ביה"ד נענה לבקשתו, וקיים שני דיוני הוכחות בהם נשמעו הצדדים בארוכה.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך ב' בניסן התשע"ג (13.03.2013) נחקר הבעל ע"י ב"כ האישה. הבעל טען כי את כל החומרים לבניית הבית רכש בשנת 1983 (כשנה לאחר נישואי הצדדים) והחל לבנותו בשנת 1984, הבית נבנה לצד בית קטן שהיה בבעלותו של הבעל על מגרש שהיה כולו בבעלות הבעל עוד קודם הנישואין. עם השלמת בנית הבית החדש נהרס הבית הישן שהיה לצדו. אל הבית החדש נכנסו הצדדים בתחילת או במהלך 1985. לדבריו, לקראת סוף הבנייה (בתאריך 3.3.1985) קיבל הלוואה מדודתה של האישה, ופרע את ההלוואה לאחר מכן. הבעל הודה כי אביה של האישה ריצף את הבית ללא תמורה, אך טען כי הוא עצמו סגר את העסק שלו (מסגריה) בכדי לסייע לאביה בעבודתו. הבעל נשאל האם אח האישה התקין את הקרמיקה בבית, והשיב כי אינו זוכר.

 עוד אמר הבעל כי אשתו צרפה אותו לחשבונה בבנק לאומי, אך פרט ל'שיתוף שמו' לא נעשה כל שיתוף בפועל, ופרט למקרה מסוים אחד (בו נמשכו על ידו כ-600 ₪) לא נעשה על ידו כל שימוש בחשבונה. ב"כ האישה הציג בפניו המחאות בנקאיות משנת 1984, המחאות שנמשכו מחשבונה של האישה והגיעו לסך כולל של מעל 100,000 שקלים (ישנים). ב"כ האישה שאל את הבעל האם זהו כתב ידו שמתנוסס על ההמחאות והאם מי מהן נמשכה לטובתו, והבעל השיב פעם אחר פעם כי אינו זוכר ואינו יודע. אך כאשר נשאל "האם יש מישהו אחר חוץ ממך שהיה לוקח הצ'קים?" השיב "לא נראה לי".

לדברי הבעל במועד נישואי הצדדים היה ברשותו חשבון נפרד ב'קופת העובד הלאומי', וכי הוא צירף את האישה לחשבונו. בנק זה נקרא היום 'בנק אוצר החייל' אך הוא 'ביטל' את החשבון עקב סירובה של האישה לחתום על טופס שיאפשר לו לקבל החזרים מהרשויות השונות. לדבריו הוא זה שגידל את הילדים 'מסוף שעות העבודה עד שחזרה ממשימותיה אני גידלתי אותם למרות שלא אני הנקתי אותם', כלשונו. לדבריו לא חתם עם אשתו על הסכם ממון שכן 'לא הכרתי מושג זה של הסכם ממון'. הבעל עמד על כך שבין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית, וכי בכתב התביעה תבע מחצית מכספי האישה, זכויותיה והפנסיה שלה "כי אני פרנסתי באופן מלא, גם כלכלה וגם בבנייה והיא סירבה להשתתף ולכן ביקשתי חלק מהכספים שנכנסו".

לשאלת בא כוחו השיב הבעל כי בשום שלב מזמן הנישואין ועד היום לא נעשה על ידו שימוש במשכורתה של האישה או בחלק ממנה, והוא אף לא ראה את משכורתה. לדבריו הוא אף אינו יודע לאיזה חשבון בנק הופקדה המשכורת, שכן לאישה ישנם חשבונות גם בבנק הבינלאומי ובבנק מסד, חשבונות שהוא עצמו לא צורף אליהם.