דחיית תביעה לביטול פסק בורר

בפני בקשה לביטול פסק בוררות בהתאם לעילות המצויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות").

הרקע העובדתי

התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 2.7.2007, כאשר עבור שניהם מדובר בנישואין שניים. ביום 24.9.08 חתמו בני הזוג על הסכם ממון, אשר אושר ע"י ביהמ"ש ביום 30.11.08, כאשר בסעיף 17 להסכם מינו את עו"ד מ. ק. כבורר ביניהם בכל מקרה של סכסוך, אי הבנה או אי הסכמה וכן קבעו כי החתימה על הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות (להלן: "הסכם הממון").

ביום 1.11.09 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף כאשר במבוא להסכם ציינו הצדדים, כי הם מבקשים להסדיר ביניהם מספר עניינים הנוגעים בעיקר לחיוביו הכספיים של הבעל כלפי האישה (להלן: "ההסכם השני"). בגוף ההסכם פורטו הסכמות הצדדים וכן צוין כי אין באמור כדי לגרוע מהסכם הממון מיום 24.9.08. הסכם זה לא הוגש לאישור ביהמ"ש.

משפרץ בין הצדדים סכסוך, פנו לעו"ד ק. לשמש להם כבורר והלה החתים אותם על הסכם בוררות ביום 2.12.09 (להלן: "הסכם הבוררות"). פסק הבורר ניתן ביום 3.2.2010 וביום 22.2.2010 הוגשה התביעה שבפני לביטולו. בין לבין הגישה התובעת תביעה לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בת"א (להלן: "בית הדין הרבני") אליה צרפה את פסק הבורר.

טענות התובעת

עמדת התובעת היא כי נפלו פגמים בפסק הבורר המהווים עילות לביטול הפסק.

ראשית, פסק הבוררות בו נקבע כי על הצדדים להתגרש ניתן לדבריה שלא בסמכות ויש לבטלו על יסוד הוראת ס' 24(3) לחוק הבוררות. הסמכות הייחודית לתת פסק דין לגירושין היא של ביה"ד הרבני, הסוגיה היא סוגיה הלכתית מובהקת. בית הדין אף הביע תמיהתו בהחלטתו מכך שהבורר פסק בעניין גירושי הצדדים, דבר הנתון לסמכותו הייחודית של בית הדין, ואף קבע כי הבורר הביא את הצדדים למצב של "גט מעושה".

גם נושא מזונותיה אינו בסמכות הבורר אלא בסמכות ביה"ד הרבני או ביהמ"ש לענייני משפחה.

מנגד טוענת כי הבורר לא התייחס בפס"ד לכתובה המגיעה לה.

עוד טענה, כי היה על הבורר לפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים, כיוון שהוא ייצג את שני הצדדים בהליכים שונים, כפי שאף בא לידי ביטוי בפתח פסק הבוררות בו ציין הבורר כי שקל רבות אם לשמש בורר בין הצדדים. לדבריה, על בסיס חברות זו שכנע אותה הבורר לחתום על הסכם ממון ועל הסכם הבוררות תוך כדי קיפוחה וכדי לסייע לחברו הנתבע.

התובעת הצביעה באופן ספציפי על כך שהבורר התעלם בפסק הבוררות ממצבו הנפשי של הנתבע, אותו הסתיר ממנה, ואשר גרם למשבר בחיי הנישואין אשר היו למעשה מקח טעות מצידה.

אף אופן ניהול הבוררות ע"י הבורר מובילים לגירסת התובעת לביטול הפסק שכן הבורר לא ערך  פרוטוקול של דיוני הבוררות, לא נתן לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה, ולא התייחס לכל המסמכים שהגישה לו.

עוד טענה התובעת, כי הבורר אמר לה שהסכם הממון שאושר ע"י ביהמ"ש הוא הקובע וכי אין נפקות להסכם שנחתם ביום 1.11.09, אך בפועל ניתן פסק הבוררות על סמך הסכם זה. תוצאת פסק הבוררות, טענה, היא עוות דין וקיפוח קשה שנגרם לה כאשר היא הפסידה כמעט את כל הרכוש שצברה מנישואיה הראשונים.

לאור כל האמור מבקשת התובעת מביהמ"ש, להורות על ביטול פסק הבורר.

טענות הנתבע

הנתבע שולל את טענות התובעת.

הנתבע טוען כי לאחר שהתובעת צירפה לבקשתה למתן פסק דין לגירושין אותה הגישה לבית הדין הרבני, את פסק הבורר גילתה דעתה כי היא מכירה בפסק ובתוקפו המחייב. על כן מנועה מלבקש את ביטולו.