דחיית ערעורו של נועם פדרמן על צו פיקוח מיוחד כנגדו

רקע כללי

ביום 2.10.02 חתם מפקד כוחות צהל באזור יהודה והשומרון, האלוף משה קפלינסקי, על צו פיקוח מיוחד בעניינו של המערער, זאת מכוח סמכותו לפי ס' 86(א) ו-86(ב)(5) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל - 1970 (להלן - הצו בדבר הוראות ביטחון). בהתאם לצו זה, על המערער להישאר מאחורי דלתות ביתו, משך עשרים וארבע שעות ביממה, ולא לצאת ממנו ללא היתר. צו זה, כך נקבע, יעמוד בתוקפו למשך שישה חודשים.

כמתחייב על פי ס' 86 הנ"ל,  ובהתאם לאמור אף בצו הפיקוח גופו, הותר למערער להביא טענותיו ביחס לצו זה בפני ועדת ערעורים שנתמנתה לשם כך. כזאת עשה המערער, וביום  10.10.02 מוננו, חברי הועדה, לעיין בערעור זה ולהביא המלצותינו בפני המשיב.

ביום 13.10.02 התכנסה הועדה, ובפתח הדברים העלה ב"כ המערער השגותיו ביחס לצו זה. השגות אלו - כפי שעוד יפורט להלן - מכוונות הן לעצם סמכותו של מפקד כוחות צה"ל לצוות כפי שציווה, ולחלופין לסבירות החלטתו.

לאחר ששמענו טיעוניו של ב"כ המערער, האזנו לתשובותיו של ב"כ המשיב ואף קיבלנו לידנו חומר גלוי, רחב היקף, אשר הוצג לעיונו של המשיב, ואשר היה גלוי ומוכר אף למערער. בסופו של הדיון אפשרנו למערער, לפי בקשתו, להשמיע את דבריו.

אחר כל אלה, ולאחר שנטען בפנינו כי ביסוד החלטת המשיב מונח אף מידע חסוי, כזה אשר מטבע הדברים לא הוצג למערער ולב"כ, ועל מנת שנוכל להתייחס לשאלת הצורך הביטחוני ולהצדקה שבהוצאת הצו האמור, החלטנו לעיין, על פי צד אחד בלבד, בחומר חסוי זה.

לצורך זה, התייצב בפנינו נציג שירות ביטחון הכללי, המכונה "לירם", וזה הגיש לעיוננו את כל המידע אשר הצטבר בעניינו של המערער. במסגרת הדיון החסוי הוסבר לנו מדוע לדעת גורמי הביטחון ישנו הכרח לנקוט בצעד האמור, ואף קיבלנו תשובות לשאלות השונות אשר הועלו על ידינו.

מכאן, נפנה ונתייחס לטענות השונות אשר העלה בפנינו ב"כ המערער.

חוסר סמכות להגביל תנועותיו של אזרח ישראל

בפתח טיעוניו העלה ב"כ המערער את שאלת הסמכות. לשיטתו, סמכותו של מפקד כוחות צה"ל באזור מוגבלת היא, ואין הוא רשאי להפעילה ביחס לאזרחים ישראלים. המערער, כך נטען, כפוף ממילא למערכת המשפט הישראלית - ולראיה מזכיר הוא כי ההליכים המשפטיים הרבים אשר ננקטו נגדו התקיימו בישראל, בפני שופטי ישראל ועל פי דיני ישראל. לסיכום טענה זו, הבהיר ב"כ המערער עמדתו במילים כי " המפקד הצבאי אינו הריבון של נועם פדרמן".

טענה זו, אין בידנו לקבלה. ראשית, לא מצאנו בלשון החוק בסיס לאבחנה שמבקש המערער לערוך בין תושבי האזור הפלסטינים לבין תושבי האזור הישראלים. ס' 86 לצו בדבר הוראות ביטחון קובע כי " מפקד צבאי רשאי להורות בצו שאדם יהיה נתון לפיקוח מיוחד". "אדם" אמר המחוקק, ופשוטם של דברים הוא כי סמכותו של המפקד הצבאי חלה באופן שווה על הכל. שנית, וכאן העיקר, סמכותו של המפקד הצבאי יונקת מחובתו להבטיח את ביטחון האזור ואת שלום הציבור. טול מהמפקד הצבאי את היכולת להפעיל סמכויותיו ביחס לישראלים המצויים באזור, ונטלתה ממנו את היכולת למלא חובתו על פי המשפט הבינלאומי.

לא מיותר יהיה להזכיר כי חובה זו של המפקד הצבאי הובהרה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בדוח "ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה בחברון" (דוח "ועדת שמגר"), בה הודגשה, פעם ועוד פעם, חובתו של המפקד הצבאי לאכוף את החוק על כלל המצויים באזור. כך ראתה ועדת החקירה לקבוע (בעמ' 167-168 ) כי -

"חובתו של צה"ל להבטיח במידת האפשר את הסדר והחיים הציבוריים היא אחת כלפי כולם...

אין תחליף להשלטת החוק על-ידי מי שמוסמך להשליטו. הגשמת האחראיות הפלילית מסורה לריבון, ולו בלבד. הפקעת הענישה ממנו והפקדתה בידי יחיד או קבוצה של בלתי מורשים לכך, היא מרשם בדוק לאנרכיה..."

כאן מקום להזכיר כי טענה זו אשר העלה ב"כ המערער ביחס לסמכותו של מפקד האזור - לא חדשה היא. כבר בשנת 1994 טען עו"ד ורצברגר לבטלות צו מעצר מנהלי אשר הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור נגד ישראלי תושב קריית ארבע, בטענה כי סמכות המעצר המנהלי ביחס לישראלים מסורה לשר הביטחון בלבד. טענה זו דחה השופט המשפטאי אשר דן בעניין, ובדרך זו הלך אף ביהמ"ש העליון אשר דחה עתירה שהוגשה בעקבות החלטה זו (בג"ץ 2612/94 אברהם שעאר נ' מפקד כוחות צה"ל ואח', פ"ד מח(3) 675).

לא זו אף זו; מסתבר כי המערער העלה אך הוא טענה ברוח  זו ממש, זמן קצר לאחר מתן פסה"ד בעניין "שעאר" הנ"ל, עת הורה מפקד צבאי על מעצרו המנהלי שלו מכוח תחיקת הביטחון. אין צריך לומר כי בהתבסס על פסה"ד הנ"ל, נדחתה טענה זו בשנית (בג"ץ 3280/94 נועם פדרמן ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל ואח' (לא פורסם)).

לזכותו של ב"כ המערער ייאמר כי לא התעלם הוא מן הפסיקה וברורה והחד-משמעית הנזכרת, אלא שלטענתו אין ללמוד גזירה-שווה מן המעצר המנהלי, אמצעי חוקי הקיים אף בישראל, על סנקציות אחרות המיוחדות לאזור. אכן, ביחס למעצר המנהלי, אשר אינו מיוחד לאזור בלבד, מסכים הסנגור כי היה יסור להכרעה שאין להגביל את סמכותו של המפקד הצבאי ולמנוע ממנו מלהפעיל כלפי ישראלים. לא כן ביחס לסנקציות אחרות. ככל שעניין לנו בצו פיקוח, אשר דוגמתו, כך נטען, אין בישראל, אין זה ברור כי יחול דין זהה.

בכל הכבוד, אף טענה זו דינה להדחות. על בסיס הנימוקים הנזכרים מעלה, ואלה המצויים בפסיקתו של ביהמ"ש העליון, אין כל מקום לאבחנה שמבקש לערוך הסנגור המלומד. זאת ועוד, גם בישראל מצאנו סמכות דומה, אף אם לא זהה, לזו שננקטה כאן, סמכות הקבועה בתקנה 110(2)(ו) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.

אשר על כן, לא מצאנו כי המשיב חרג מסמכותו, עת בחר להוציא למערער צו פיקוח מיוחד. בדומה לכל ישראלי אחר הנכנס לתחומי האזור, על המערער לדעת כי נתון הוא למרותו של הדין החל באזור - אף אם על מעשה עבירה שיעבור ניתן להביאו לדין גם בישראל.