דחיית ערעורו של נאשם בעבירות אינוס ומעשה מגונה בחוסה המוגבלת בשכלה והדבקתה באיידס

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (תפ"ח 53-10-08; כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ומ' יפרח), במסגרתה הורשע המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה; וערעור על גזר הדין שלפיו נגזר על המערער עונש מאסר של 12 שנים ושמונה חודשים לריצוי בפועל ושנת מאסר על-תנאי; כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי למתלוננות בסכום של 70,000 ש"ח.

עיקרי העובדות וכתב האישום

2.        המערער שימש בין השנים 2002-2004 כמטפל סיעודי בהוסטל של אקי"ם (להלן: הוסטל). בחודש מאי שנת 2007 נודע כי המערער חולה במחלת האיידס, זאת לאחר שהמחלה נתגלתה אצל אחת מבנותיו שנפטרה. המתלוננת (להלן: המתלוננת העיקרית), ילידת שנת 1984, חוסה המוגבלת בשכלה, שוהה שנים רבות בהוסטל, ובמהלך חודש יוני בשנת 2007, לאחר שנערכה לה בדיקה רפואית, נמצא כי גם היא חולה במחלת האיידס. מתלוננת אחרת (להלן: המתלוננת המשנית), שימשה כמטפלת בהוסטל בין השנים 1999-2004. המערער והמתלוננת העיקרית נגועים בנגיף מסוג C המאפיין את חולי האיידס מקרב יוצאי אתיופיה.

3.        כתב האישום שבו הורשע המערער נסב על שני אישומים נפרדים. הראשון, במועד שאינו ידוע במדוייק, בין השנים 2002-2004 בעת שקילח המערער את אחד החוסים, ניגשה המתלוננת העיקרית אל המערער ומשכה בבגדיו מספר פעמים. המערער הפשיל את מכנסיו-שלו ואת מכנסיה-שלה וקיים עמה יחסי-מין שהובילו, ככל הנראה, להידבקותה במחלת האיידס. השני, בין השנים 2002-2004, במועדים שונים, נהג המערער להיכנס למקלחת, בשעה שהמתלוננת המשנית רחצה את החוסות, ולהטיל את מימיו. המערער נהג להביט בחוסות כשהיו עירומות ולחוות דעתו בנוגע למראן החיצוני. במספר אירועים שונים, הטריד המערער את המתלוננת המשנית, תוך כדי שהוא נוגע ומלטף את החזה שלה ואת ישבנה, מבקש ממנה להרים את חולצתה ומעיר לה הערות בעלות גוון מיני. המערער התבקש לחדול מכך והמתלוננת המשנית אף ניסתה להתנגד למעשיו ולהדפו, אולם המערער המשיך בשלו.

4.        עובדה הראויה לציון בשלב זה היא כי במהלך חקירתו הראשונה ביום 9.9.2008 ביקש המערער להשתתף בחגיגת בר המצווה של בנו ביום 18.9.2008. בתגובה השיב החוקר סוויד (להלן: החוקר) כי יעשה הכול על מנת לאשר את יציאתו של המערער לחגיגה. יחד עם זאת, קטעי החקירה בהקשר זה לא תועדו כראוי על-ידי החוקר באשר לתוכן הדברים שנאמרו בזמן אמת למערער.

5.        הודאת המערער בביצוע מעשה האינוס נחלקת לחמישה חלקים. החלק הראשון, חקירתו הראשונית של המערער מיום 9.9.2008, במסגרתה הכחיש את החשדות שיוחסו לו. החלק השני, ההודאה הראשונה מיום 10.9.2008 במסגרתה הודה המערער בקיום יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית ובלשונו: "הכנסתי לה וסיימתי ויצאתי... ישר משכתי אותו... הייתי בלי קונדום". החלק השלישי, השחזור מיום 10.9.2008, במהלכו הדגים המערער את מעשה האינוס בפירוט והביע חרטה על מעשיו. החלק הרביעי, ההודאה השנייה מיום 11.9.2008 שבה הדגיש המערער שוב כי קיים יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית (גם לאחר שהוברר לו כי ככל הנראה לא ישוחרר לחגיגת בר המצווה של בנו). החלק החמישי, ההודאה השלישית מיום 23.9.2008 שבה ציין המערער שוב כי קיים יחסי-מין עם המתלוננת העיקרית (יודגש כי הודאה זו ניתנה כשבועיים לאחר ההודאות הקודמות ובחלוף חמישה ימים ממועד האירוע המדובר - בר המצווה של בנו, שאליו בחר המערער לבסוף מרצונו החופשי שלא לצאת), וגם במהלכה שב המערער והביע חרטה על מעשיו. להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי ההודאה הראשונה היא ההודאה הראשונה שהוקלטה, אך כאמור קדמה לה בזמן הודאה נוספת שלא הוקלטה.

משפט הזוטא והכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

6.        תחילה דן בית המשפט המחוזי בשאלת קבילות הודאותיו של המערער. בית המשפט המחוזי דחה במסגרת משפט הזוטא את טענתו של המערער לפיה הודאתו הוצאה ממנו בדרך של פיתוי והשאה, במובן זה שתמורת הודאתו באינוסה של המתלוננת העיקרית, הובטח לו כי תאושר יציאתו לחגיגת בר המצווה של בנו. גם טענות הזוטא האחרות, ובהן שלילת זכות ההיוועצות בעורך דין ופגמים נוספים שנפלו לכאורה בחקירתו של המערער - נדחו.

7.        שנית, בית המשפט המחוזי בחן את השאלה האם אכן ניתנה למערער הבטחה, תוך התייחסות לגרסאות הצדדים, וקבע כי הקשיים בגרסתו של החוקר סוויד והעובדה כי אמירות חשובות, לרבות השיחה הראשונית שקיים החוקר עם המערער ביום 9.9.2008, אינן מתועדות כלל בחומר הראיות, מעוררים ספק ממשי לגבי השאלה האם ניתנה למערער הבטחה הקושרת בין הודאתו לבין שחרורו לחגיגת בר המצווה, וספק זה חייב לפעול לטובת המערער. אף אם מסתבר יותר לומר שלא ניתנה הבטחה כאמור מאת החוקר למערער, ובוודאי שלא הבטחה מפורשת, בית המשפט המחוזי בחן את השפעתה של הבטחה זו - בהנחה שהבטחה מעין זו ניתנה - על רצונו החופשי של המערער, וקבע כי מדובר בהבטחה נקודתית הנוגעת לתנאי שחרורו ממעצר לאירוע בן שעות ספורות, כאשר מנגד עומדת הודאה בעבירת מין חמורה של אונס שבוצע בחסרת ישע, שהעונש הקבוע בצדה בחוק עומד על שש עשרה שנות מאסר. מכאן הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אף אם המערער יכול היה להסיק כי קיים לכאורה קשר כלשהו בין הודאתו בביצוע העבירה לבין שחרורו לחגיגת בר המצווה - הרי שאין בו כדי להשפיע על רצונו החופשי של המערער במסירת הודאתו.  

8.        שלישית, בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שהמערער והמתלוננת העיקרית נגועים שניהם בנגיף מסוג המאפיין חולי איידס יוצאי אתיופיה היא ראיה חזקה מאוד לחיזוק הודאת המערער ("דבר מה משמעותי מאוד") ויש לראותה אף כסיוע. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ההדבקה במחלת האיידס איננה נמנית על יסודות עבירת האינוס ומשכך הקביעה כי ההדבקה לא הוכחה מעבר לספק סביר אין בה כדי לשמוט את הבסיס מן ההרשעה בעבירת האינוס. נקבע כי "דבר-מה נוסף" מהווה תוספת ראייתית שיש בה כדי לאשר 'במידת מה' את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה. "לקביעה עובדתית בדבר הדבקה הייתה הכרחית  הוודאות (מעבר לספק סביר) הנדרשת בפלילים. ברם, בשלב זה של הדיון עוסקים אנו בשאלה שונה לחלוטין, והיא האם מצויה לפנינו  'ראיה מאמתת' שיש בה כדי לאשר  במידת מה את תוכן הודאה.  אין אפוא צורך בוודאות"  (פסקה 232 בעמ' 624 להכרעת-הדין). זאת ועוד, העדויות שנשמעו בדבר "יכולותיה" של המתלוננת העיקרית וחציית הגבולות האסורה של המערער במסגרת תפקידו כמטפל בהוסטל; ההזדמנות שעמדה לפני המערער לביצוע המעשה; וכן השחזור שבוצע על-ידו, מחזקים אף הם לפי עמדת בית המשפט המחוזי את הודאתו של המערער.

9.        נקבע, אפוא, כי הודאות המערער עומדות בתנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וכי אין לפסול את הודאותיו מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (שגובשה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)). בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא חיזוק למסקנתו כי מדובר בהודאה קבילה בכך שגם לאחר שפג כוחו הלכאורי של אירוע בר המצווה הנזכר, בחר המערער מרצונו החופשי לשוב ולהודות בביצוע עבירת האינוס.

10.      בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו המכחישה של המערער בבית המשפט היא עדות בלתי מהימנה, שאינה עולה בקנה אחד עם דברים שאמר בחקירותיו, בהודאותיו ובשחזור שביצע עובר למתן עדותו בבית המשפט. לאחר שגרסת המערער נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי בהרחבה, נקבע כי הסתירות בגרסאותיו פועלות לחובתו ומלמדות על כך שגרסתו המאוחרת היא שקרית.

11.      באשר לעדותה של המתלוננת המשנית, נקבע כי מדובר בעדות בעלת משקל רב הנתמכת בעדויות של עובדות נוספות בהוסטל, על אודות התנהגותו המינית הפסולה של המערער, בעוד גרסתו של המערער והסבריו נמצאו כבלתי מהימנים ומשכך אין ליתן להם משקל.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

12.      המערער הורשע כאמור בעבירות של אינוס ומעשה מגונה. בית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש מאסר של 12 שנים ו-8 חודשים לריצוי בפועל, שנת מאסר על-תנאי, וכמו כן הוא חוייב בתשלום פיצויים בסך כולל של 70,000 ש"ח לשתי המתלוננות. בשיקולי הענישה התייחס בית המשפט המחוזי מצד אחד למסוכנותו של המערער ולעברו הפלילי ומצד שני, התחשב בכך שלא הוכח כי המערער אכן הדביק את המתלוננת העיקרית במחלת האיידס; בחלוף הזמן הרב שעבר ממועד ביצוע העבירות; וכן בנסיבותיו האישיות של המערער.

13.      מכאן הערעור שלפנינו. כאמור, הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש. ביום 14.11.2012 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) את בקשת המערער לעיכוב ביצוע גזר הדין.

טענות המערער

14.      המערער חזר בערעורו על עיקרי הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי באשר לקבילות ההודאות שמסר במהלך חקירותיו ובאשר למשקלן, וכנגד דיות הראיות לצורך הרשעתו. לדידו, יש לפסול את הודאותיו שנמסרו במשטרה וכן את השחזור שבוצע על-ידו משום שאלה הוצאו ממנו בדרך של פיתוי והשאה, וחיזוק לכך ניתן למצוא בתיאורים החסרים שאפיינו את הודאותיו בחקירות השונות ואת השחזור, ובלקוניות הזועקת מתוכם.