דחיית ערעור על צו הגנה

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת שירי היימן) מיום 16/2/17, במסגרתו ניתן צו האוסר על המערער להטריד את המשיבה, להיכנס לדירה בה היא מתגוררת יחד עם הקטינים ו/או במרחק של 200 מטר בכל מקום בו היא נמצאת בקביעות, להיכנס לישוב "מ", לאיים על המשיבה בכל דרך שהיא, לבלוש אחריה ו/או לארוב לה ו/או לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת וזאת בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק").

בית משפט קמא נתן הוראות באשר לאופן ההתקשרות של המערער עם הקטינים, הימצאות צד ג' במפגשים שבין המערער לבין הקטינים. בית משפט קמא קבע, כי צו זה יעמוד בתוקפו למשך שישה חודשים.

בית משפט קמא קבע, כי הוא ישוב ויבחן החלטתו באשר למפגשים שבין הקטינים לבין המערער וכן צמצום ההגבלה על כניסת המערער לישוב "מ", לאחר שיוגש דיווח עדכני באשר לתוצאות הערכת המסוכנות. בית משפט קמא חייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪.

(להלן: "פסק הדין" ו/או "בית משפט קמא" בהתאמה).

עיקר טענות המערער

2. המערער עותר לכך, כי יבוטל פסק הדין וייקבע כי הוא אינו מהווה כל סיכון לקטינים ו/או למשיבה; כי הסדרי הראייה בינו לבין הקטינים יתנהלו ויתקיימו ללא פיקוח צד ג'; לא תוגבל כניסתו לישוב מ' והתקשורת הכתובה בין הצדדים, תכלול הודעות/מסרונים באמצעות תוכנת הוואצאפ.

3. לטענת המערער, הוא אינו מהווה כל סיכון כלפי מאן דהוא ובפרט אינו מהווה סיכון כלפי ילדיו הקטינים. המערער טוען כי לא הונחה כל תשתית עובדתית המבססת מסקנה זו ובפרט כאשר מדובר באירוע בודד ו"קל" וכך כלשונו: "יש לתהות כיצד לוקחים אירוע בו רכבו של המערער נגע קלות ברכב המשיבה, תוך שהוא עצמו לא חש בנגיעה ולא היה מודע לה בזמן אמת ותוך שהמשיבה כלל לא הייתה מצויה ברכבה שלה, ומכנים זאת סיכון פיזי ונפשי של הקטינים, מצד המערער" (סעיף 11 להודעת הערעור).

4. המערער מלין על כך שבית המשפט אימץ את המלצות עו"ס לסדרי דין בקובעו, כי המערער מהווה סכנה לקטינים. העו"ס, בעדותה, העידה כי עילת מסוכנות היא "סכנה רגשית", אך ל"סכנה רגשית" זו לא היה כל זכר בתסקירים ובדיווחים שקדמו לחקירתה; עו"ס לסדרי דין לא טרחה לציין מהו אותו "מעשה חמור" אותו עשה האב ולא נימקה מדוע לפתע שינתה עמדתה, בפרט כאשר בפרק הזמן שבין הגשת התסקיר לבין התייצבותה לדיון, לא קיבלה כל עדכון ממי מהקטינים ולא שוחחה עמם.

5. המערער טוען, כי המשיבה, בבקשתה, לא ציינה כי המערער מהווה סיכון לילדיו, לא הציגה כל ראייה לאלימות פיזית של המערער כלפי הקטינים ו/או כלפיה ואף לא הציגה כל אסמכתא לתמיכה בטענותיה. לטענת המערער, בחינה מדוקדקת של טענות המשיבה בכתב (בבקשתה ובסיכומיה) אל מול חקירתה, מלמדת כי גרסתה העובדתית שונה בתכלית ומעידה על כך, כי היא יוצרת פרובוקציות וכל המניע אותה הוא רצון לנתק את הקשר בינו לבין הקטינים, בחוסר תום לב.

6. המערער טוען, כי פסק הדין נעדר מידתיות. התנאי שקבע בית משפט קמא, כי יתלווה אליו צד ג' לאורך כל הביקורים והמפגשים עם הקטינים, לרבות במהלך סופי השבוע, משמעותו ביטול מוחלט של הסדרי הראייה וזאת נוכח מצבו הכלכלי הדחוק והריחוק בין מקום מגוריו (בדרום) לבין מקום מגורי הילדים (בצפון).