דחיית טענת התיישנות בתיק רצח, בו הנאשם הורשע בהריגה

השופט מ' לוי:

א. כללי

1.     נגד הנאשם הוגש ביום 30/5/2011 כתב אישום, שבו יוחסה לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין").

על פי העובדות שנטענו בכתב האישום, ביום 25/7/1998 דקר הנאשם את המנוח בבית החזה, פציעה אשר הובילה למותו.

במענה לכתב האישום, כפר ב"כ הנאשם בעבירה שיוחסה לנאשם והוסיף, בין היתר, כי הנאשם כופר בכך שהוא פגש את המנוח באירוע מושא כתב האישום, שתקף את המנוח, או שדקר אותו.

לאחר שמיעת הראיות הורשע הנאשם בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, חלף העבירה של רצח שיוחסה לו כאמור, וזאת מהנימוקים שפורטו בהכרעת הדין שניתנה ביום 3/9/2013.

בתמצית יוטעם כי בהכרעת הדין נקבע, פה אחד, כי הנאשם הוא שדקר למוות את המנוח; עם זאת, נקבע כי מחומר הראיות עולה ספק סביר שמא הנאשם לא התכוון להמית את המנוח.

כפי שצוין בהכרעת הדין (בפסקה 5), לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם יצא את הארץ, לרוסיה, ביום 4/8/98, לאחר שביום 31/7/98 (ימים אחדים לאחר אירוע הדקירה מושא כתב האישום) רכשו הנאשם ואחיו כרטיסי טיסה; וכן כי הנאשם שב ארצה, מיוזמתו, רק בשנת 2011, והוא נעצר זמן מה לאחר מכן, ביום 6/5/11.

2.     כאן המקום להקדים ולהוסיף כי בסיכומי המאשימה בכתב, שהוגשו לפני מתן הכרעת הדין, העלתה המאשימה, בין היתר, את האפשרות כי ההגנה תעלה טענת התיישנות בסיכומיה, והקדימה והתייחסה לטענת ההתיישנות האפשרית (בעמודים 88­-94 לסיכומי המאשימה).

אף על פי כן, בפועל ההגנה לא התייחסה בסיכומיה שלפני הכרעת הדין לטענת ההתיישנות כלל.

רק בדיון שנועד לטיעונים לעונש, שהתקיים ביום 5/11/2013 - לאחר שהעידה אם המנוח מטעם המאשימה, לאחר שהמאשימה הגישה את טיעוניה בכתב לעונש, ואף לאחר שהעידו עדי אופי מטעם ההגנה לעונש - העלה ב"כ הנאשם לראשונה טענת התיישנות.

בית המשפט קבע בהחלטתו מאותו יום כי הטיעונים בעניין זה יהיו בכתב.

3.     ב"כ הנאשם הגיש את טענותיו בעניין ההתיישנות ביום 25/11/2013.

על כך השיבה המדינה בטיעוניה בכתב, שהוגשו ביום 28/1/2014 (לאחר מספר בקשות דחייה בהסכמה, שהתקבלו כמבוקש).

ב. עיקרי טענות הצדדים

4.     בפתח טיעוניו הפנה ב"כ הנאשם לע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (14/1/10; להלן: " עניין מונדרוביץ") וציין כי "השאלה העומדת לפתחנו היא, האם עבירת ההריגה בה הורשע הנאשם לאחר שמיעת הראיות (חלף עבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום) התיישנה. אם התשובה על שאלה זו חיובית ועבירת ההריגה אכן התיישנה ההכרעה המתחייבת (גם אם אינה נוחה) היא, כי יש להורות על ביטול ההרשעה וההליכים כנגד הנאשם ..." (פסקה 1 לטיעוני ההגנה; ההדגשה היא במקור).

ב"כ הנאשם הוסיף וטען בעניין זה, כי הוא "מבקש את בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו, לפי סעיף 150 לחסד"פ, ולהורות על ביטול הרשעת הנאשם ..." (בפסקה 3 לטיעוני ההגנה).

ב"כ הנאשם טען כי אין משמעות לכך שהעלה את טענת ההתיישנות במועד שהעלה. בעניין זה הוסיף ב"כ הנאשם, בין היתר, כי נאשם רשאי לטעון טענה מקדמית בכל שלב במשפט, תוך שהסתמך על סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: " החסד"פ"). הסנגור הוסיף כי, בכל מקרה טענה זו גם לא הייתה יכולה לעלות בשלב מוקדם יותר, שכן הנאשם הואשם בעבירת רצח, שלגביה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. רק לאחר הרשעת הנאשם בעבירת הריגה, הפכה רלוונטית טענת ההתיישנות.

לגופו של עניין, חילק ב"כ הנאשם את טענת ההתיישנות שלו לשני מישורים. במישור האחד, נטען כי בניגוד לעמדת המדינה, לא בוצעה פעולת חקירה אשר יש בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9(ג) לחסד"פ. במישור השני, נטען כי בניגוד לעמדת המדינה, הנאשם לא נמלט או ברח מאימת הדין, ולכן אינו מנוע מלהעלות טענת התיישנות.