המנוח : א' ר' ז"ל ת.ז. XX
מבוא והקדמה
- ההכרעה המונחת לפתחו של בית המשפט נוגעת בתוקף צוואתו של המנוח, צוואה בפניי עדים מיום3.2011 (להלן – "הצוואה"), אשר הלך לעולמו בXX ביום 17.12.2015. אשתו המנוחה הלכה לעולמה שנים רבות לפניו, ביום 2.9.2003. בטרם נפנה להוראות הצוואה, נעמוד על זהות הצדדים הניצים.
התובע מס' 1, הוא נכדו של המנוח והנהנה הנקוב בצוואה (להלן – "הנכד"). התובעת מס' 2 היא אמו של הנכד, ובתו של המנוח (להלן – "האֵם" או "הבת"). הנתבעים 1 – 3 הם ילדיו האחרים של המנוח – אַחֶיהּ של הבת ודודיו של הנכד (להלן – "המתנגדים" או "האחים").
- המנוח ציווה בצוואתו את מלוא עזבונו לנכד, ותיאר את עזבונו ככל זכות או נכס השייכים לו ורשומים על שמו. מבין נכסי העזבון מנה המנוח את זכויותיו בדירתו, המצויה ברח' XX וידועה כגוש XX, חלקה XX (להלן – "הדירה").
סייג יחיד אותו נקב המנוח בצוואה, הוא מתן זכות שימוש בלעדית בדירה לבת, אמו של הנכד, עד ליום 31.12.2016. עד למועד זה, נאסר עוד על הנכד למכור או לשעבד את הדירה. ראוי לציין עוד שהמנוח נקב
בצוואתו הוראת יורש-במקום-יורש. היה ובעת פטירת המנוח לא יהא הנכד בין החיים, תהא הבת היורשת היחידה של מלוא העזבון.
- הנכד עותר אפוא למתן צו לקיום הצוואה בעוד האחים מתנגדים לה. המתנגדים צרפו את הבת כתובעת בהליך זה, והיא לשיטתם "צד נדרש" בהליך זה (ר' בקשה מס' 10). ב"כ היועמ"ש אינו נוטל חלק בהליכים בהתאם להודעתו מיום 15.5.2016.
טענות הצדדים - כללי
- טענות המתנגדים בהתנגדותם נפרשו על מלוא רוחב היריעה ונפתחו בטענה לפיה "המנוח כלל לא היה כשיר לצוות נוכח המצב הפיזי והמנטלי בו היה שרוי במועד החתימה על הצוואה". בכך בקשו לטעון לפסלוּת הצוואה מתוקף סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק הירושה").
בנוסף לכך העמידו האחים את התנגדותם על השפעה בלתי הוגנת כלפי המנוח מצד הבת, מתוקף סעיף 30 לחוק הירושה. נטען כי המנוח לא היה מעלה על דעתו להדיר את האחים או את נכדיו האחרים מעזבונו, משמע שהוא היה נתון להשפעתה של הבת, הואיל והיה תלוי בה "תלות מוחלטת ועקיפה". בנוסף, נטען שהבת בודדה את המנוח והרחיקה אותו מפני סביבתו ומקרבת זולתו. המעשים המיוחסים לבת הלכו והחמירו, ותלותו של המנוח בבת הלכה וגברה, ככל שהתדרדר מצבו הגופני, הנפשי והקוגניטיבי של המנוח.
עוד מוצאים המתנגדים רבב בנסיבות עריכת הצוואה משום מעורבותה של הבת בעריכתה. בתוך כך טוענים המתנגדים כי מעורבות זו מצד הבת מגיעה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה, עד כדי פסלוּת הצוואה מתוקף סעיף 35 לחוק הירושה.
- בעקבות הדיון ביום 15.3.17, הודיעו המתנגדים ביום 10.8.17 כי הם מוותרים על טענותיהם ביחס להעדר כשרותו הרפואית של המנוח. להלן יובהר שהאחים אינם בהירים דיו בהקשר לוויתור זה. ב"כ המתנגדים הדגיש במעמד הצדדים, שהוויתור מתייחס "להעדר כשרות רפואית בלבד" (ע' 3, ש' 30). בזמן אחר חידד ב"כ המתנגדים ש"לגבי כשירותו לחתום אין וויכוח, אנחנו מדברים על כשירות פיזית להגיע למשרד לחתום על צוואה" (ע' 46, ש' 1).
- התובעים הטעימו בתגובתם להתנגדות, שלא בכדי ציווה המנוח את מלוא עזבונו לנכד, אשר נקרא על שמו של המנוח עוד בחייו והיה בבת עיניו. השניים היו קשורים בעבותות, בילו ימים ושעות יחדיו, ובעת שהמתנגדים עשו לביתם, הנכד טיפל במנוח, סעד אותו, ורחץ אותו כשהמטפל שהה בחופשה.
- בכל הנטען כלפי מצבו הרפואי והמנטלי של המנוח, הרי שיום אחד טרם עריכת הצוואה, ביום 27.2.2011 נבדק המנוח על ידי רופא פסיכיאטר מומחה ונמצא צלול וכשיר לערוך כל מסמך, לרבות צוואה. התובעים מוסיפים שהמנוח הוא שיזם את עריכת הצוואה והביע רצונו באופן חופשי ועצמאי בפני עורכת הדין שערכה את הצוואה. התובעים כופרים בטענה לפיה המנוח פיתח תלות בבת, הואיל והיה עצמאי וצלול, ונזקק לסיוע חלקי. בעקבות מצבו המנוח נמצא זכאי לסיוע חלקי מטעם המוסד לביטוח לאומי בדמות מטפל שסייע לו. מה גם שהמנוח עמד בקשר עם זולתו, התגורר במתחם בו מתגוררים הבת והנכד ומשפחותיהם, ועוד מתגוררת באותו מגרש גם המתנגדת מס' 3 ובני משפחתה. לא נמנע מאיש ליצור קשר עם המנוח ולא נמנע מהמנוח לעשות כן. התובעים שוללים עוד כל מעורבות מצדם בעריכת הצוואה או בהגבלה כלשהי על עצמאותו של המנוח בהקשר זה.
הראיות מטעם הצדדים
- מטעם התובעים הוגשו : תצהירי הנכד, מר א' י' (מב/7); תצהיר האֵם, גב' ח' ר' – י' (מב/6); מר ל' א', מי ששימש המטפל הסיעודי של המנוח (מב/5); גב' ה' ב', אחותו של הנכד ונכדתו של המנוח (מב/4); גב' מ' י', אחותו של הנכד ונכדתו של המנוח (מב/3); גב' מ' ו', חברה של האֵם ומכרה של המנוח (מב/2).
כמו כן, הוגש לבית המשפט תצהיר מטעם עו"ד הדס פרידמן-כהן, מי שעבדה במשרדו של עו"ד גיא אופיר, ערכה את הצוואה ושימשה אחת מהעדות לה (מב/1).
- מטעם המתנגדים הוגשו : תצהירי המתנגד מס' 1 מר ע' ר' (מת/2); המתנגד מס' 2, מר ב' ר' (מת/1); גב' ד' ר', אשתו של המתנגד מס' 2 וכלתו של המנוח (מת/7); המתנגדת מס' 3, הגב' י' ש' (מת/8); מר א' ר', אחיו של המנוח (מת/9); מר ב' ר' אחיינו של המנוח (מת/3); מר ד' ב' ח', אחיינו של המנוח (מת/4); גב' י' ב' ח' – פ', אחייניתו של המנוח (מת/5); מר מ' ש' , מכר של המנוח (מת/6).
לגופו של עניין
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
- אמם המנוחה של האחים והבת, ירשה מגרש המצוי ברח' XX ב XX, וידוע כגוש XX, חלקה XX.
- לימים בני הזוג המנוחים עברו להתגורר בחלק מן המגרש והעניקו חלקים ממנו לחלק מילדיהם תוך ביצוע איחוד וחלוקה (פרצלציה) במגרש (נסחי רישום צורפו, נס' ב' לנספחי המתנגדים). תת-חלקות 1, 4 ו -5 נרשמו ע"ש המנוחה; תת-חלקה 2 נרשמה ע"ש המתנגדת מס' 3 ובעלה; תת-חלקה 3 נרשמה ע"ש הבת. בעולם המעשה, על מגרש ההורים המנוחים מצויים בית המנוח, ביתהּ של הבת (שם היא מתגוררת עם משפחתה), וביתהּ של המתנגדת 3 (המתגוררת בו עם משפחתה). המתנגד מס' 1 מתגורר משנת 2005 במושב XXסמוך לXX, ואילו המתנגד מס' 2 מתגורר לא הרחק מבית המנוח בXX.
- בשנת 1992 הבת עברה להתגורר במגרש, בביתם של המנוחים. לימים כאמור נבנה ביתהּ על המגרש, בסמוך לבית המנוחים. ביום 21.9.2016 ניתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה האם, מתוקפו ירש המנוח מחצית מעזבונהּ, וכל אחד מילדיהּ (האחים והבת) ב 1/8 ממנו.
- מוסכם עוד שהמנוח הקים וניהל בחייו מוסך. נדמה כי שוררת הסכמה בין הצדדים שהמוסך האמור היה מפעל חיים של המנוח ומקור לגאוותו. אין חולק שלימים עבר המוסך לניהולו ולבעלותו של המתנגד מס' 2 (ר' ס' 27 לתצהיר מת/1).
- לאחר פטירתה של המנוחה, הבת לקחה על עצמה את הסיוע למנוח ואת הטיפול בענייניו – אף על פי שמניעיה של הבת, מן הסתם שנויים במחלוקת (ר' ס' 12 ל מת/2). אין חולק שבשלב כלשהו העניק המנוח בידי הבת ייפוי כוח לפעול בחשבונותיו (ר' ס' 13 למת/8).
- לאחר פטירתה של המנוחה, הבת ושני ילדיה (והנכד ביניהם) עברו להתגורר בביתו של המנוח ויחד עמו (ר' עדות הבת המפורטת ע' 63, ש' 34). בשנת 2007 או בסמוך לה, שבו המנוח ומשפחת הבת להתגורר בדירתה של הבת – בית קרקע עם חצר. שם התגורר המנוח עד שלהי שנת 2015. בחודש 9/2015 עבר המנוח להתגורר בבית אבות, שם שהה חודשים ספורים שלאחריהם הועבר לבית חולים גריאטרי בשפרעם, שם הלך לעולמו.
כשרות המנוח לצוות – טענות המתנגדים
- המתנגדים ויתרו כאמור על טענותיהם ביחס לפסלות הצוואה מתוקף סעיף 26 לחוק הירושה. יחד עם זאת קשה להתעלם מ"זליגת" טענות המתנגדים אף לזירת ההתייחסות לכושרו המנטלי של המנוח, כמו גם בעמעום-מה באמרות ב"כ המתנגדים במהלך בירור ההליך. כך למשל טענת ב"כ המתנגדים לפיה הוויתור מתייחס "להעדר כשרות רפואית בלבד" – משמע המתנגדים עומדים לכאורה על טענתה להעדר כשרות קוגניטיבית (ע' 3, ש' 30). ומנגד, בהזדמנות אחרת הוסיף ב"כ המתנגדים שאמנם "לגבי כשירותו לחתום אין וויכוח, אנחנו מדברים על כשירות פיזית להגיע למשרד לחתום על צוואה" – משמע שלכאורה המתנגדים אכן ויתרו על טענותיהם מתוקף סעיף 26 לחוק הירושה, והם מכוונים טענותיהם לעצמאותו או שמא תלותו של המנוח בבת, בואכה פסלוּת הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת (ע' 46, ש' 1).
- גם בסיכומיהם מוסיפים המתנגדים וטוענים שהבת היא שיזמה את עריכת הצוואה "ואף יזמה אותה בתכנון קר רוח ומחושב תוך הפיכת המנוח (לאור מצבו הבריאותי) לחומר ביד היוצר" [הדגשות במקור, א.מ] (ס' 2 לסיכומים). אף בהקשר לטענתם בדבר השפעה בלתי הוגנת, מעניקים המתנגדים משקל לעמדתם לפיה "המנוח לא היה עצמאי מהבחינה הקוגניטיבית והמנטאלית בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה" [הדגשות במקור] (ס' 37 לסיכומים).
- טענות המתנגדים בהקשר זה אינן פסולות מעיקרן. הדעת נותנת שמתקיימת זיקה בין מצב רפואי ומנטלי ירוד, לבין היותו של פלוני נוח ליצירת תלות והשפעה.
גם הפסיקה הכירה בזיקה זו :ר' ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ''ד נ(3) 338, ס' 43 לפסק הדין; וגם ע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט (2), 441, 450.
כשם שנושאים המתנגדים בנטל ההוכחה לעילות פסלוּת הצוואה, כך מונח על גבם הנטל להוכיח את הזיקה בין מצבו הנטען של המנוח לבין קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
- לפיכך נפנה תחילה לבחינת מצבו הרפואי והתודעתי של המנוח במועד עריכת הצוואה והמועדים הסמוכים לו. כך, למען הסר הספק והסדר הטוב, והואיל וכאמור המתנגדים נוטים שלא לאבחן בין טענה לפגיעה בכושרו המנטלי של המצווה כעילת לבטלות הצוואה – עליה כאמור ויתרו – לבין טענה המבקשת להצביע על זיקה בין מצבו הנטען של המנוח לבין היותו נוח להשפעה, לשם הוכחת עילה לבטלות הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת.
כשרות המנוח לצוות – דיון והכרעה
- סעיף 26 לחוק הירושה מורנו: כשרות לצוות - צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.
נקודת המוצא המשפטית נטועה עמוק בעקרונות דיני הירושה. חזקה היא כי בעת עשיית הצוואה, כושרו המנטלי של המצווה עומד לו להבחין בטיבה של צוואה:
"ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצוה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצוה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח טענתו" (בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, "נבו" מיום 11.6.17).
- אין המדובר אפוא בטענה של מה בכך ועל כתפי המתנגדים מוטל נטל הוכחה כבד לסתירת החזקה. לא זו בלבד, אלא שעל טענות המתנגדים להתייחס למועד חתימת הצוואה ממש, ולא די בראיות המצביעות על מצבו של המצווה במועדים סמוכים, המאוחרים או מוקדמים למועד החתימה:
"ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי, והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה, גם אם לפני כן ו/או לאחר מכן השתנה המצב" [הדגשות שלי, א.מ] (עמ"ש (חי') 27565-09-16 ל.נ. (האחות) נ' ע.ד. (האח), "נבו", מיום 2.4.17; ור' גם ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, "נבו", מיום 29.4.81; וגם ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, ס' 10 לפסק הדין).
- לאחר עיון ובחינת הראיות שהציגו המתנגדים, נחה דעתו של בית המשפט שאין בהן ללמד על העדר כושר מנטלי של המצווה להבין טיבה של הצוואה במועד עריכתה, אף לא במועדים הסמוכים לאחר חתימתה או לפניה. יתירה מכך, המתנגדים לא הוכיחו כי מצבו הרפואי-גופני של המנוח פגם בכשרותו לצוות, או לחילופין, פגע בעצמאותו ו/או הפכו לתלוי (בבת) באופן המלמד על השפעה בלתי הוגנת.
האישור הרפואי מיום 27.2.2011.
- בטרם יפנה בית המשפט לראיות המתנגדים, יש להקדים ולעמוד על הראיה מצד התובעים אשר זוכה להתעלמות בסיכומי המתנגדים והוא האישור הרפואי מיום 27.2.2011 – יום לפני מועד חתימת הצוואה. יום אחד לפני מעמד חתימת הצוואה אם כן, ביום 27.2.2011, נבדק המנוח על ידי ד"ר אנטולי קריינין, פסיכיאטר, להערכת מצבו הנפשי והתודעתי (נס' ז' למוצגי המתנגדים).
מן הראוי להביא את האישור הרפואי במלואו:
"הגיע פעם שניה במהלך חצי שנה האחרונה בליווי בתו איתה מתגורר. בבדיקה של היום אין כל הבדל בהשוואה עם בדיקה שנעשתה לפני כחצי שנה. והיא כדלקמן:
ער, התמצאות תקינה בכל המובנים. הקשב וריכוז בגדר הנורמה ואף מעט מהממוצע של גילו. כך גם לגבי זכרון. יודע טלפון, ת.ז., שמות כל נכדיו, ילדיו, כמה משלם עבור תרופות, מה ומתי אוכל ואכל בימים האחרונים. תגובותיו אפקטיביות, מהירות ומגוונות. שקול ומחושב. ללא ביטויים פסיכוטיים. ללא ביטויים דכאוניים. השפוט והשיקול ללא ממצאים פתולוגיים. אפקט אאותומי תואם. סף גירוי ותסכול בגדר הנורמה MMSE – 26.
[...]
הערות:
הנ"ל נבדק היום במרפאתי ובבדיקה פסיכיאטרית שתוארה לעיל לא מצאתי בעיה כל שהיא אשר מצריכה התערבות פסיכיאטרית. בין היתר נבדק מר [המנוח] בכל הקשור ליכולתו לערוך צוואה ו/או פעולה שרירותית כל שהיא ונמצא שמר [המנוח] כשיר לביצוע כל פעולה לרבות עריכת צוואה.
- ממצאיו של ד"ר קריינין בהירים וחד-משמעיים. במועד עריכת הצוואה היה המנוח בן 83 שנים. לא זו בלבד שלא מצא רבב בכושרו הקוגניטיבי של המנוח, אלא נמצא עוד שהתמצאותו וכושר הריכוז של המנוח "מעט מעל הממוצע של גילו". אפשר להתרשם עוד מתיאור מבחן הזיכרון שנערך למנוח, והמתואר אינו מותיר מקום לספק לכאורה, כי במעמד הבדיקה הפגין המנוח כישורי זיכרון אשר גם ההדיוט יכול להתרשם שלא נפל בהם רבב. יש לתת משקל לעובדה שהמנוח אינו זר לד"ר קריינין, אשר מציין שבדק את המנוח כחצי שנה קודם לכן והעלה ממצאים זהים. בעובדה זו יש כדי ללמד עוד על יציבות במצבו של המנוח במשך התקופה שקדמה לעריכת הצוואה. ממצא כגון זה סותר כל טענה לפיה במועד עריכת הצוואה היה המנוח בעיצומו של הליך התדרדרות או החלשות ביכולותיו הקוגניטיביות.
- בהינתן שהבדיקה המתוארת נערכה יממה אחת לפני מועד עריכת הצוואה, מהווה האישור הרפואי בבחינת ראיה מכרעת למצבו הקוגניטיבי והנפשי של המנוח במועד עריכת הצוואה. ראיה זו מגביהה את רף ההוכחה בו על המתנגדים לעמוד – רף הוכחה גבוה לכתחילה כאמור.
- המתנגדים לא התמודדו עם ראיה זו בסיכומיהם והפנו את בית המשפט לכלל הסימוכין הרפואיים אותם הגישו לבית המשפט. המדובר באגד עב-כרס של תיעוד מעקב רפואי ביחס למנוח, אותו הניחו המתנגדים על שולחנו של בית המשפט כמות שהוא (נס' ח' (1-7) למוצגי המתנגדים).
- המתנגדים לא הניחו בידי בית המשפט מורה נבוכים לשם התמצאות בשלל המסמכים המצורפים. המתנגדים לא בקשו לתמוך טענותיהם בחוות דעת רפואית כלשהי – בין אם מתחום הפסיכיאטריה, הגריאטריה או אחר. נזכיר עוד שהמתנגדים לא ביקשו לחקור את ד"ר קריינין על האישור הרפואי, או בכלל.
גם בסיכומיהם התייחסו המתנגדים למסמכים נבחרים בלבד מתוך שלל המסמכים שצרפו לתיק המוצגים, ונתייחס אליהם אף אנו.
סיכום הערכה גריאטרית מיום 23.12.2012
- המדובר בסיכום הערכה שנערכה למנוח מטעם קופ"ח ממנה עולה, לשיטת המתנגדים, שהמנוח חווה ירידה תפקודית, אלצהיימר בדרגה התחלתית; ללא יכולת הליכה עצמאית; "מטופל עם דמנציה במצב סיעודי – מוגבל לכסא גלגלים"; ותלות מלאה בכל התפקודים.
- אני דוחה את מסקנות המתנגדים ממסמך זה. פרק ה"תלונות" המופיע במסמך מאגד תלונות שעלו החל "מהביקור הקודם" (ביום 7/2010) "וההתפתחויות שחלו מאז". בתיאור התלונות אין הפרדה בין מועדי הביקור ולא ניתן לייחס את התלונות הנקובות למועדים שונים לכדי יצירת רצף כרונולוגי. להבדיל, פרק "הבדיקה הגופנית" מאגד בדיקות שהתקיימו החל מחודש 11/2010 ועד 3/2012 (ר' ע' 39 לנס' ח'(4). הצוואה נחתמה כזכור ביום 28.2.2011). בפרק זה מצוין שהמנוח "בהכרה מלאה, משתף פעולה ויוצר קשר עין עם הבודק". אמנם נטען ל"תלות קשה" מתוקף "מבחן ברטל", אך מנגד צוין שעצמאי באכילה, בשליטה מלאה על הסוגרים (למעט בריחת שתן), אם כי בהחלט זקוק לסיוע. המנוח התנייד בסיוע מקל הליכה. במבחן המנטלי הקצר (MMSE) צבר 25 נק' מתוך 30.
- מן המסמכים עולה שהשינוי הגדול התרחש בין הבדיקה האחרונה (26.3.2012) לזו שהתקיימה אחריה (23.12.2012), לאחר 9 חודשים – וזה התאריך אותו נושא המסמך. הממצאים אליהם מפנים המתנגדים (דמנציה ושימוש בכסא גלגלים) מתייחסים לבדיקה זו ולא למצבו של המנוח בסמוך למועד עריכת הצוואה. אין בממצאים אלה אפוא לתאר את מצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה כי אם כמעט שנתיים מאוחר יותר. אז היה המנוח מרותק לכסא גלגלים, במצב סיעודי וללא כל שליטה על הסוגרים, ואובחן זה מכבר כחולה אלצהיימר. גם אם נקבל את האמור בממצאים אלה כראיה – ומדובר כזכור בבדיקה גריאטרית ולא פסיכיאטרית או נוירולוגית – וגם אם אניח שיש בכך משום "אבחון" של המנוח כחולה באלצהיימר או כל סוג של דמנציה, הרי שמדובר במועדים המאוחרים בשנתיים למועד עריכת הצוואה ואין בהם להעיד על מצבו של המנוח במועד עריכתה.
- למעלה מן הצורך אציין, שבממצאי הבדיקה מיום 23.12.2012, צוין ש"הרושם הוא שיש גם מרכיב דכאוני". על כך טענו המתנגדים בסיכומיהם: "המתנגדים יטענו כי עפ"י המסמכים הרפואיים במועדים הסמוכים לעריכת הצוואה היה חולה במחלת נפש ונטל תרופות נגד דיכאון" (ס' 45).
- בית המשפט דוחה את הדברים. ילדיו של המנוח, ולא רק בית המשפט, הם הנדרשים להישמר בכבודו של אביהם. לא הונחו בפניי סימוכין כלשהם המרמזים על ליקוי נפשי כזה או אחר ממנו סבל המנוח או כי היה "חולה נפש". ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים שהמנוח התמודד לעיתים עם דיכאון, ואף טופל תרופתית לשם הקלה במצבו. ניתן אך להצטער כי ילדיו – אם בכוונת מכוון ואם מתוך קלות דעת – מצאו לנכון לתייג את אביהם המנוח כ"חולה נפש" כלאחר יד וללא כל בסיס. ניתן להשתומם עוד על בחירת המתנגדים בטענות אלה שעה שוויתרו כזכור על טענות הנוגעות לכשרותו של המנוח לצוות.
דו"ח הערכה גריאטרית מיום 20.7.2010
- מסמך אחר אליו מפנים המתנגדים הוא "דו"ח הערכה גריאטרית" מטעם קופ"ח, מיום 20.7.2010 (נס' ח'(3) למוצגי המתנגדים). לטענת המתנגדים נערך הדו"ח ע"י מומחית לגריאטריה, ד"ר אינה שגייב, וממנו עולה כי לעת עריכתו חווה המנוח ירידה קוגניטיבית, דיכאון, נטייה לנפילה, ובלבול (ס' 41 לסיכומי המתנגדים).
לאחר עיון במסמך, איני למדה ממנו את שלמדים ממנו לכאורה המתנגדים.
- ראשית, הדו"ח המדובר הוא דו"ח ביקור אחות, המסכם את בדיקת המנוח במרפאה ביום 20.7.2010. ד"ר אינה שגייב המופיעה בחלק מן המסמכים (אשר המתנגדים לא טרחו, כאמור, לאבחן ביניהם או לערוך בהם מיון כלשהו), לא לקחה חלק בעריכת מסמך זה, ואין בפני מסמך המתעד בדיקה שנערכה בפניה. המדובר בענייננו בסימוכין "כפולים". תוצאות אותה בדיקה צוינו ונדונו באותו סיכום הערכה גריאטרית מיום 23.12.2012, עליו עמדנו לעיל. ממצאי הבדיקה כאמור אינם מלמדים על תלות או על ירידה קוגניטיבית, כי אם על צורך בסיוע - כמו גם ציון העובדה שהמנוח מתנייד בעזרת מקל הליכה, ובמבחן המנטלי הקצר (MMSE) צבר 25 נק' מתוך 30.
- שנית, המתנגדים לא נתנו דעתם לציוני התרשמות אחרים מטעם הבודקת, אשר שוללת מצוקה ומציינת לחיוב קיומה של משפחה תומכת. עוד משיבה בחיוב שהמנוח מתרחץ בעצמו (בהשגחה של הנכד או הבת) ועורך קניות בעצמו. עוד ציינה שאין כל סימן לאלימות או התעמרות בקשיש, ועוד שהמנוח אינו מצוי בסיכון להתדרדרות.
- מן הטעמים הללו אני דוחה את הטענה לפיה מצבו הגופני של המנוח בעריכת הצוואה היה סיעודי, או שהפך את המנוח נוח להשפעה. כשם שיובהר להלן, בעקבות הערכה זו נמצא המנוח זכאי לסיוע חלקי ביותר מצד ג' מטעם הביטוח הלאומי.
הערכת תלות בבית הנבדק ביום 22.8.2010
- המתנגדים מכוונים טענותיהם בהקשר למסמך זה כלפי הבת, וכלפי דברים שאמרה לבוחנת וצוינו בהערכת התלות. לשיטתם, מדבריה שלה ומדברי המנוח יש להבין שהמנוח לא היה כשיר לצוות וכי מצבו הביא לתלות "מוחלטת" של המנוח בה. לאחר עיון בסימוכין, אין בידי לקבל טענות אלה. הערכת התלות אינה מתבצעת על בסיס טענותיו של מאן דהוא, כי אם על בסיס בדיקת המנוח באופן בלתי אמצעי והשוואת הממצא עם סימוכין רפואיים. הבוחנת מתארת באריכות את יכולותיו של המנוח לפי ראות עיניה. חרף כל המיוחס על ידי המתנגדים לבת ולמנוח, הרי שבסופו של יום מסכמת הבודקת את הערכתה במילים הללו:
"בביקור התרשמתי מנבדק המשיב לעניין לכל שאלותיי, מתמצא בסביבה, משתף פעולה חלקי, מזהה הבת, יודע גיל, מקום מגורים, לא זוכר שמות רופאים, מטפלים, אינו מתמצא בתרופות, שקט ורגוע [...] אינו מסכן עצמו או הסביבה".
- ויתירה מכך, אין חולק שהסיוע לו זכה המנוח מהביטוח הלאומי היה חלקי ביותר – פעמיים עד שלוש מידי שבוע, למשך שעה וחצי עד שעתיים (ע' 40, ש' 36 לתמליל הדיון מיום 1.2.18, להלן – "התמליל"). ללמדך, שלא הצהרות כאלה ואחרות מצד הבת או המנוח הן הבסיס למצבו של המנוח, כי אם התרשמות הגורמים המקצועיים, וזו אינה מתיישבת עם טענות המתנגדים.
- טענתם החלופית של המתנגדים אינה מקובלת, לפיה תיאורי הבת את מצבו של המנוח, כפי שמופיעים בשמה בהערכת התלות, סותרים את טענתה כעת שהמנוח היה צלול ועצמאי. איני מוצאת סתירה של ממש בין טענות הבת כלפי הבוחנת לבין טענותיה בהליך זה, ולא שוכנעתי בטענת המתנגדים לפיה שיקרה לבוחנת. טענותיה מתייחסות לקשייו של המנוח ולסיוע שהיא והנכד מעניקים לו. לא מצאתי בשום שלב שיש בדבריה לייחס למנוח קשיים או חוליים מהם אינו סובל.
- נבהיר עוד שהמדובר בבדיקה שנועדה לקבוע את זכאותו של המנוח לסיוע מן הביטוח הלאומי. אין המדובר בביקור נימוסין. מתבקש כי במסגרתו יינתן דגש – מצד השואל ומצד העונה – על הפעולות אותן מתקשה המנוח לבצע ועל חולשותיו. מתבקש עוד כי זוהי רוח הדברים אותם תעלה הבת בפני הבוחנת, וכאמור לא מצאתי מבין דבריה דבר שקר. לכל היותר צבעה הבת את הנסיבות בצבעים קודרים מהרגיל. עוד מצאתי את תשובותיה של הבת בהקשר זה מניחות את הדעת. ניתן להבין מדבריה כי המטרה היתה מימוש זכויותיו של המנוח מן הביטוח הלאומי, כדי לזכות לסיוע. הבת ובעלה עבדו במשך היום, ורצונה היה שהמנוח לא יישאר לבד. שיעלה בידיו להתקלח בבטחה ולטייל ללא חשש. נביא בתמצית מדברי הבת בחקירתה הנגדית:
ת: כי רציתי עוד כמה שעות, אני יצאתי לעבודה, הילדים יצאו לעיסוקים שלהם, הבן אדם יושב לבד רציתי שתהיה לו חברה שיהיו לו עוד שעות, בן אדם בן 83 מגיע לו מהמוסד הביטוח הלאומי שעתיים שלוש שיבוא מטפל ויהיה איתו. אין אף אחד איתו, אני עבדתי ובעלי עבד והילדים היו לבד בבית [...]
ת: אז זה יכול להיות שאנחנו פשוט רצינו לקבל שעות, שלוש שעות, ארבע שעות כדי שהמטפל שהיה כאן, ל', פשוט יגיע שיהיה מישהו שיהיה איתו במקלחת שיהיה מישהו שיהיה איתו בכלל בבית.
ש: בעצם כל מה שאמרת אם כך לביטוח הלאומי ממש לא נכון ומתוך הכוונה של האינטרס לקבל עזרה מהביטוח הלאומי.
ת: לא מתוך אינטרס,
ש: אלא?
ת: אלא מתוך זה שאנחנו רוצים לקבל כמה שעות מהביטוח הלאומי.
ש: לזה קוראים אינטרס (ע' 55, ש' 4 ואילך).
- לסיכום, בשים לב לעומד להכרעה, קרי, כושרו של המנוח במועד עריכת הצוואה, ונוכח האישור הרפואי הנכון ליום אחד קודם לצוואה, אני מוצאת שלא עלה בידי המתנגדים להרים את הנטל הכבד המונח על כתפיהם לסתור את התרשמותו החד משמעית של ד"ר אנטולי קריינין לענין כשרות המנוח.
העברת העסק של המנוח לידי המתנגד 2
- למעלה מן הצורך, ראוי להתייחס בהקשר הנדון גם לעובדה, שבעוד המתנגדים כופרים בעוצמות משתנות בכשירותו של המנוח להבין את טיבה של הצוואה, או שמא טוענים כי מצבו הנפשי והרפואי הפך אותו נוח להשפעה מצד הבת, הרי שבאותה נשימה אינם מוצאים כל רבב בעובדה שבסמוך למועד עריכת הצוואה, האב יפה את כוחו של המתנגד מס' 2 להפעיל את המוסך.
כך העיד המתנגד 2 בחקירתו הנגדית:
ש. איזה הסכם נערך ב-2010 בינך למנוח?
ת. על המבנה של המוסך שהוא מעביר לי אותו. עם כל מה שיש לו, עם כל הצרות שהיו לו.
ש. באיזה תקופה של השנה זה נחתם?
ת. התחלנו בתחילת 2010 את הנושא הזה [...]
ש. אני מבין שאחרי 2010 נחתמו הסכמים נוספים?
ת. אחרי 2010 זה השתלשל, אבל ההתחלה הייתה 2010 [...].
ש. לפי נסח טאבו המוסך עבר על שמך סופית בשנת 2015. האם משנת 2010 עד שנת 2015 אביך חתם על מסמכים משפטיים נוספים?
ת. לא יודע, תשאל את עורכי הדין שטיפלו בזה, אני לא החתמתי אותו.
ש. בדיון קדם המשפט שהיה כאן אתה אומר בעמ' 2, שורות 18-20 לפרו' (מצטט). אז אני שואל אותך – אתה כותב 'זה התחיל בחתימות של אבא שלי ב-2010' על מה אבא שלך עוד חתם משנת 2010?
ת. ב-2010 הוא חתם שהוא מעביר את זה לי, ללכת לכל ההליכים המשפטיים ואחרי זה עורכי הדין טיפלו בזה, אני לא החתמתי אותו.
ש. בעצם אתה אומר שחתמת עם אבא שלך על חוזה שהמוסך יעבור על שמך ב-2010 ומאז כל ההתנהלות בנוגע למוסך, לחתימות אבא שלך התנהל מול עורכי הדין?
ת. לא אבא שלי, עורכי הדין התנהלו ביחד איתי מול אבא שלי.
ש. כמה זמן נמשכה ההתנהלות הזו?
ת. אני חושב שב-2011 בערך זה כבר הסתיים. סוף 2011 (ע' 4, ש' 33 ואילך).
- לאמור שגם לשיטת המתנגד מס' 2, במועדים חופפים למועד עריכת הצוואה, התנהלו הוא ועורכי דינו מול אביו המנוח בכל הנוגע להעברת המוסך לידי המתנגד 2, על כל המשתמע מכך. בהמשך חקירתו, ניכר שהמתנגד 2 מבקש להצניע את מעורבות המנוח או למצער "להקדים" ולהסיג לאחור את מועד מעורבות המנוח בהעברת המוסך, הרחק משלהי שנת 2011, אז חתם המנוח על הצוואה:
ש. אתה אמרת שהמנוח חתם על מסמכים משפטיים להעביר את המוסך לבעלותך בין השנים 2010-2012 פחות או יותר.
ת. כן.
ש. האם המנוח היה כשיר באותה תקופה לחתום על מסמכים?
ת. ב-2010 כן.
ש. אתה אמרת שהמנוח חתם על מסמכים בין 2010 ל-2011. האם בתקופה הזו המנוח היה כשיר?
ת. לא יודע, אני לא לקחתי אותו לרופא שיבדוק אם הוא כשיר, הוא חתם לי על מסמכים. ב-2010 הוא היה כשיר בטוח.
ש. בתקופה שהוא חתם לך על מסמכים האם היה כשיר לחתום על המסמכים האלה?
ת. ב-2010 חושב שכן וב-2011 לא יודע [...] הוא גם לא נתן לי משהו שהיה על שמו, נתן לי להמשיך את המשפטים, להילחם לקבל את המבנה כי לא היה רשום על שמו.
ש. הוא העניק לך ייפוי כוח?
ת. כן.
ש. חתם לך על העברת בעלות ב-2010?
ת. כן. ב-2011 לא יודע על מה הוא חתם אבל אם הוא חתם הוא היה כשיר.
ש. האם בתקופה שהמנוח חתם לך על המסמכים והעביר לבעלותך את המוסך...
ת. הוא לא העביר לבעלותי את המוסך. הוא נתן לי את הזכות להמשיך במשפט.
ש. אתה אומר בעצם שהמנוח סה"כ ייפה את כוחך לנהל את המשפטים?
ת. כן.
ש. אבל את הבעלות במוסך לא נתן לך?
ת. נתן בעלות וחתם שזה יהיה שלי, כל ההוצאות עליי, תמשיך עם המשפט, זכית – זכית, לא זכית – ההוצאות עלייך [...]
ש. האם בתקופה שהמנוח חתם לך על מסמכים לנהל את המשפט בשמו ולקבל את המוסך אלייך, הוא היה כשיר?
ת. כן (ע' 9, ש' 13 ואילך).
- לא התרשמתי מניסיונו זה של המתנגד 2. מצאתי את עדותו מיתממת ומתחמקת. לא עלה בידי המתנגד 2 להבהיר על שום מה יש לאבחן, לשיטתו, בין כשירותו של אביו להבין טיבם של המסמכים המשפטיים עליהם חתם ובהם עסק לשם סוגיית המוסך, לבין העדר כשירותו כביכול של המנוח לחתום על צוואה. אני מוצאת עוד שיש בכך משום העלאת שתי טענות עובדתיות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, והסתירה פועלת לרעת המתנגדים הנושאים בנטל ההוכחה.
- ויתירה מכך. התברר בפניי שהמנוח חתם על מסמכים הקשורים בהעברת המוסך לידי המתנגד מס' 2, כפי הנראה בהקשר להעברת הזכויות בקרקע, וזאת בשלהי שנת 2015 (!). הדברים עולים מחקירתה הנגדית של הבת ע"י ב"כ המתנגדים, אשר נדמה שלו עצמו היתה מעורבות כעורך דין בחתימת המנוח על אותם מסמכים:
ש: אוקי, מתי הוא החתים את אבא שלך בבית?
ת: ב-2015 הגיע ב' מלווה עם איזה שהוא עורך דין אל אבא הביתה והחתים אותו. אולי
זה מן הסתם אתה.
ש: מן הסתם.
ת: אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית.
ש: נכון, את לא היית. לא היית בבית.
ת: לא. (ע' 69, ש' 30 לתמליל).
- לאחר מכן, ב"כ המתנגדים מבקש לקנטר את הבת ומציין כך:
ש: אני החתמתי את אבא על צוואה מאיפה בעלך יודע שזה המוסך?
ת: אני לא אמרתי על מה. מישהו בא והחתים אותו.
ש: אז אני שואל,
ת: אוקי,
ש: את אומרת שמישהו בא והחתים,
ת: והחתים את אבא,
ש: מאיפה את יודעת שזה המוסך.
ת: אני מניחה שזה על המוסך.
ש: את מניחה,
ת: מניחה שזה בעניין המוסך, ב' במה יכול לבוא ולהחתים את אבא?
ש: הבנתי. טוב. מתי אבא נתן לך את הצוואה ליד? (ע' 73, ש' 1-12).
- לסיכום, ומבלי לגורע מן ההכרעה לעיל לגופה של הטענה כלפי כשרותו של המנוח, אני מוצאת אפוא שעמדתם של המתנגדים כלפי כשרות המסמכים עליהם חתם המנוח בהקשר למוסך, עומדת בסתירה ישירה לטענותיהם כלפי כשרות הצוואה מטעמים הקשורים ליכולותיו של המנוח ולרצונו חופשי. אני לומדת מן הפרטים שהתבררו בפניי, שהמתנגדים לא מצאו רבב ברצונו החופשי ו/או יכולותיו השכליות והתפיסתיות של המנוח ככל שנגעו הדברים להעברת הזכויות במוסך, ושאין כל מניעה שהמנוח יחתום על מסמכים משפטיים – מסמכי העברה, צוואה, או כל מסמך אחר הדורש נוכחותו של עורך דין.
השפעה בלתי הוגנת – טענות המתנגדים
- המתנגדים טוענים שהמנוח לא היה עצמאי, וכך עולה לשיטתם, וכאמור, מן המסמכים הרפואיים. המנוח היה תלוי באופן "מוחלט" בבת ובני משפחתה – למרות הסיוע שהעניק המטפל. הבת אף נכנסה בנעלי המנוח בניהול ענייניו הכלכליים, והמנוח העניק לה ייפוי כוח לפעול בחשבונו. בצע כסף הוא שהנחה אותה במעבר של המנוח להתגורר בביתהּ – על מנת שתוכל השכיר את ביתו ולהנות מדמי השכירות. בכך ניסתה עוד לבודד את המנוח ומנעה מבני משפחתו לבקרו.
- יאמר כבר כעת, כי לאחר עיון במלוא הטענות והחומר המונח בפניי, , שלא עלה בידי המתנגדים להוכיח טענות אלה המיוחסות לבת. הטענות לא הוכחו והן נסתרות על ידי דברי המתנגדים עצמם בחקירתם.
השפעת בלתי הוגנת – דיון הוכרעה
- סעיף 30(א) לחוק הירושה מורנו: הוראות צוואה שנעשתה מחמת אינוס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.
ההלכה המקיפה בסוגיה זו נקבעה בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (להלן – "הלכת מרום"). בית המשפט העליון ריכז ארבעה מבחני עזר לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות; מבחן הסיוע; קשר המצווה עם העולם החיצון; ונסיבות עריכת הצוואה. נבחן נסיבות המקרה על רקע מבחנים אלה.
- מבחן התלות והעצמאות - הוכח בפניי שהמתנגד היה אמנם מוגבל מן הבחינה הגופנית בחלק מתחומי חייו, אך לא היה בכך לגרוע מעצמאותו השכלית וההכרתית. נציין שמבחן זה אינו מכוון לעצמאות פיסית בלבד כי אם עצמאות "מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית" (ס' 12 להלכת מרום). עוד צוין מפי בית המשפט העליון כי "כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו" (ס' 12 לפסק הדין).
- הוכח בפני שהמנוח היה הולך באופן קבוע למועדונית ומנהל חיי חברה. כך העיר המתנגד 1:
ש. אתה יודע שאבא שלך במשך תקופה של 5 שנים מ-2008 ועד סוף שנת 2011 היה הולך כל יום למועדונית?
ת. נכון.
ש. מה הוא עשה במועדונית?
ת. אני יודע הלכתי לבקר אותו מספר פעמים שם. הוא היה משחק דומינו ,עושה כל מיני עבודות הדבקות, רקמות. אוכל ארוחת צהריים. נוסע עם ההסעה שמגיעה כל יום לקחת אותו ולהחזיר אותו, זה לא שח' הייתה לוקחת אותו והסיעה אותו, הייתה הסעה, לפעמים י' חיכתה לו. (ע' 15, ש' 21).
הדברים מתיישבים גם עם עדותה של כלתו של המנוח אשר העידה באופן דומה (ע' 30, ש' 18 ואילך).
- אפשר ללמוד עוד מעדות המתנגד 1 שהמנוח לא סבר שיש לשתף את המתנגדים במצבו הכלכלי, ושמר על עצמאותו מפני האחים בהקשר זה. המתנגד 1 העיד ששוחח עם המנוח על "שקיפות" בחשבונותיו, בעוד המנוח מיאן לעשות כן. המתנגדים היו רחוקים מלשכנע כי לבת היתה יד בדבר:
ש. למה לא פנית לאבא שלך וביקשת שקיפות?
ת. פניתי, גם אני וגם כל המשפחה, פנינו מאחר וידענו שיגיע יום שהוא יזדקק לכסף הזה, לא ידענו כמה יש לו, ידענו שהוא יזדקק, אם זה סיעודי וכל מה שהזקנה מצריכה, רצינו שתהיה שקיפות וזה נהוג ומקובל במשפחה כדי שביום שהוא יצטרך, יהיה לו כסף לטובת הטיפול הסיעודי בו.
ש. מה הוא אמר לך כשפנית אליו?
ת. הוא כל הזמן היה מתחמק (ע' 16, ש' 7).
- מבחן הסיוע- מבחן זה נועד לבודד את אותם המקרים בהם הנהנה מן הצוואה הוא מי שאמון על הטיפול או הסיוע למצווה, ובאופן שנוצרת תלות המעיבה על רצונו החופשי של המצווה. גם קיומו של מבחן זה לא הוכח בפניי. כאמור, הסיוע לו היה המנוח זקוק במועד עריכת הצוואה היה מינורי, לראיה מידת הסיוע המינורית אף היא לה זכה המנוח מהמוסד לביטוח לאומי. יתירה מכך, הוכח בפניי שהבת לא סייעה למנוח לבדה (בשים לב שהמנוח, כאמור, לא הוכר כאדם סיעודי אותה עת), אלא שהמנוח זכה לסיוע מהבת, מהנכד ומהמטפל. לעניין זה נפסק בהלכת מרום:
"חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו" (ס' 13)
- בהקשר זה מצאתי את עדותו של המטפל ל' מהימנה, ומטיבה לתאר את אופי הסיוע לו הזדקק המנוח במועדים הרלוונטיים לצוואה. נזכיר שהמטפל הגיע לסייע למנוח החל מחודש 10/2010 ועד חודש 11/2011 – מועדים אשר "עוטפים" את מועד הצוואה מכל עבריו. אפשר להתרשם מעדות המטפל:
ש: כשהגעת פעם ראשונה לראות את המנוח, מה נדרשת לטפל בו? מה היית צריך לעזור לו?
ת: קודם כל הוא אמר לי מה הוא צריך שאני אעזור לו, אני הייתי צריך לעשות, לעזור לו להתקלח ולטייל, לצאת החוצה.
ש: להתקלח ולטייל.
ת: כן.
ש: הבנתי. ככה הוא עשה לבד הכל, חוץ מזה.
ש: לא החלפת לו חיתולים?
ת: לא, מה פתאום.
ש: הבנתי. לא הלבשת,
כב' הש' מירז: רק תזכיר את התקופה שהיית איתו [...] מה התקופה שהיית איתו?
ת: אני התחלתי באוקטובר שנה 2010, עבדתי שנה שלמה עד נובמבר 11'.
ש: ובתקופה הזו היית פעמיים שלוש בשבוע מגיע למנוח נכון?
ת: כן.
ש: בין שעה וחצי לשעתיים.
ת: נכון.
ש: אתה יודע להגיד לי ממה המנוח סבל באותה תקופה חוץ מזה שהיית צריך לעזור לו במקלחת?
ת: אולי ברך.
ש: ברך?
ת: כן, ברך, בברכים היה לו כאבים.
ש: זה הקשה עליו ללכת אני מבין?
ת: כן אבל הוא הלך.
ש: כמה הוא יכול היה ללכת? הרבה?
ת: אנחנו הלכנו בזמן הזה מהבית שלו, אני לא יודע את,
ש: 100 מטר? 200 מטר?
ת: לא, יותר.
ש: עם כיסא גלגלים או שהוא הלך?
ת: לא, לא. בתקופה שאני עבדתי לא.
ש: בתקופה שאתה עבדת אני שואל, כן.
ת: בתקופה שאני עבדתי לא ראיתי כיסא גלגלים.
ש: לא ראית. בדרך כלל הוא היה הולך איתך למקומות שהוא היה מבקש או עם המשפחה?
ת: איתי, כשאני הייתי אצלו אז איתי (ע' 40, ש' 21 לתמליל).
- עדות זה מתיישבת היטב עם הממצאים הרפואיים המתייחסים לתקופה זו ועליהם עמדנו לעיל. המנוח יכול היה ללכת בכוחות עצמו בעזרת מקל הליכה, למרחקים קצרים, אך היה זקוק ללווי. כך יכול היה להתקלח בעצמו, אך היה מוּעד לנפילה והיה זקוק להשגחה. המנוח לא היה סיעודי או מרותק לכסא גלגלים במועד עריכת הצוואה. הוא יצא מחוץ לביתו מידי יום למועדונית (בהסעה) בשעות הבוקר וגם עם בני משפחתו ועם המטפל. ממצאים אלה אינם מתיישבים אפוא עם טענות המתנגדים בהקשר להשפעה בלתי הוגנת בכלל, ובהקשר למבחן הסיוע בפרט.
- קשר המצווה עם אחרים- לא יכול להיות חולק כי מנוח המנותק מקשריו עם העולם החיצון, משפחתו, חבריו ומכריו, וקשריו מתמצים אך או בעיקר עם הנהנה לפי צוואתו, עומד בסיכון ממשי לפגיעה ברצונו החופשי. בענייננו מצאתי שהמציאות היתה שונה מטענת המתנגדים. באותה נשימה ובהמשך לממצאים עליהם עמדנו לעיל, הרי שטענות המתנגדים סותרות את עדותם.
- המתנגד 2 העיד:
ש. היית מגיע לבקר הרבה את המנוח?
ת. הייתי מגיע כן כשמתאפשר לי.
ש. היית מתקשר?
ת. הייתי מתקשר ועונה לי המטפל שהיה שם, כל עוד יכל לענות לבד היה עונה, אם לא הייתי שואל, היה בא לאכול אצלנו ארוחות ערב, ארוחות שישי בערב (ע' 6, ש' 27).
ובמקום אחר:
ת. מאוד, הייתי המשך דרכו במוסך, הוא אהב אותי ודאגתי לו וקניתי לו רכב עם מעלון ולקחתי אותו לים עם המטפל והייתי מצ'פר את המטפל כל הזמן בכסף מהצד כדי שיטפל יותר טוב באבא, ואף אחד לא ידע מזה. הייתי לוקח אותו פעם – פעמיים באמצע שבוע לים אחה"צ.
ש. מתי? 10 שנים לפני שנפטר?
ת. לא. כשהוא היה על כיסא גלגלים. ב-2013-2014. כשהוא היה מוגבל (ע' 7, ש' 4).
ובמקום אחר:
ש. אתה אומר שמנעו ממך לבוא לבקר את אבא?
ת. מה זה מנעו? אם הייתי רוצה הייתי בא אבל דלת לפעמים סגורה, לא יודע למה, לא היה לי מפתח ולא יכולתי להיכנס. למנוע לא יכלו כי אם רציתי הייתי שובר את הדלת (ע' 10, ש' 28).
- המתנגדת 3 העידה כך:
ש. אבל אף אחד מהאחים שלך לא טוען שמנעו ממי מהם קשר עם אבא.
ת. לא אמרתי שמנעו, מי אמר שמנעו? חס ושלום אין לה שום זכות למנוע מאף אחד קשר עם אבא, אף אחד לא מנע. המניעה הייתה בזה שהשער היה סגור (ע' 36, ש' 16).
ובמקום אחר העידה, בהתייחס לשנים האחרונות בחייו:
ש. במה את עזרת לאבא?
ת. קודם כל כשהוא היה בבית אבות הייתה לנו תורנות, כל פעם מישהו אחר, לי היה בימי ב' ו-ד' ימים שעבדתי משמרות בוקר, ולפעמים יש לי בקרים פנויים ולפעמים ערבים פנויים ומאחר בבקרים לא היה תמיד מי שילך הייתי הולכת בבקרים גם לא בימים שלי לבקר אותו בבית אבות, מאכילה אותו בשבת שם (ע' 39, ש' 9).
- האח אבינועם העיד:
ת: הייתי מבקר אותו לא בבית, הייתי מבקר אותו או בבית חולים או בבית אבות איפה שהוא היה או כשהייתי פוגש אותו אצל ב'. הוא היה בא לב' הביתה אז הייתי פוגש אותו שם.
ש: עד איזו שנה?
ת: מה זה עד איזו שנה?
ש: עד איזו שנה הביקורים האלה, שהיית רואה אותו?
ת: עד שהוא הלך.
ש: עד שהוא נפטר?
ת: כן (ע' 3, ש' 29 לתמליל).
- המתנגד 2 אישר בחקירתו את קיומם של כל האירועים המשפחתיים המתועדים בתמונות אותן צרפו התובעים. המדובר באירועים רבים לאורך השנים, לרבות אירועים הסמוכים לעריכת הצוואה, לפניה ואחריה (ע' 7, ש' 31 ואילך). ויתירה מכך, לדברי המתנגד 2 : "אבא שלי בטוח בכל אירוע נכח. הוא היה חלק מהמשפחה, עמוד התווך" (ע' 8, ש' 25).
- גם אחיינו של המנוח מר ב' ר' אישר את הגעת המנוח לאירועים משפחתיים, וכי פגש בו לפחות עד 2015 (ע' 19, ש' 6-13). גם האחיין של המנוח מר ד' ב' ח' העיד באופן דומה (ע' 22, ש' 4-9), ועוד העיד שלמרות שמתגורר בחו"ל, הוא ביקר את המנוח ב 5 השנים האחרונות בחייו כמה פעמים בשנה. היו אלה מפגשים נעימים לדבריו, ועוד העיד שהמפגשים התקיימו בביתה של הבת ללא כל קושי או התנגדות מצידה (ע' 23, ש' 7); באופן דומה העידה האחיינית של המנוח גב' י' ב' ח' (ע' 24, ש' 24-29; ע' 24, ש' 4-15). גם המתנגדת 3 העידה בהקשר זה: "בוודאי. גם באירועים המשפחתיים שלי הוא היה, בכל האירועים המשפחתיים" (ע' 34, ש' 27).
- כך העידה עוד כלתו של המנוח:
ש. היית בקשר טוב עם המנוח?
ת. הייתי בקשר מצויין.
ש. עד מתי?
ת. עד יומו האחרון כשבאנו לבקר אותו יחד עם הילדים בבית האבות.
ש. והוא תמיד שמח לראות אותכם?
ת. מאוד, בקידוש של יום שישי בעלי היה מגיש לו בכבוד של גבר את היין והוא היה אומר "לא, קודם אשתך" (ע' 29, ש' 24).
- ראויה לציון עוד חקירתו הנגדית של המתנגד 1 בנוגע ליחסיו עם אביו המנוח:
ש. היית בקשר עם אבא שלך?
ת. כן, קשר טוב מאוד.
ש. עד מתי?
ת. כל השנים.
ש. עד שהוא נפטר?
ת. כל השנים עד שנפטר.
ש. עד שהוא נפטר אבא שלך שמח לראות אותך, לדבר איתך?
ת. תמיד.
ש. שמח שהילדים שלך באים אליו?
ת. מאוד וגם לראייה כל התמונות שהצגתם.
ש. אתה מסכים לאמיתות התמונות שהצגנו?
ת. בוודאי.
ש. מתי בפעם האחרונה אבא שלך היה אצלך בבית?
ת. אבא היה אצלי כחודש לאחר שחתם על הצוואה.
ש. ז"א בחודש מרץ 2011?
ת. נכון. [...] היו פעמים שהוא היה מגיע עצמאית ולפעמים עם אחד הנכדים. איתו או הבנים של ב', אני שם מ-2005 והוא היה אצלי פעמים רבות.
ש. והוא היה אצלך חודש אחרי הצוואה עם מי?
ת. אני נסעתי להביא אותו והחזרתי אותו.
ש. כמה זמן הוא שהה אצלך?
ת. 3-4 ימים (ע' 13, ש' 9 ואילך).
עוד העיד שהיה מבקר את המנוח : "אחת לחודש, חודש וחצי" (ע' 14, ש' 7).
- וכך העידה המתנגדת 3:
ש. את מעידה בסעיף 31 לתצהיר שהיית בקשר עם אביך המנוח וגם הוא היה מגיע אלייך מדי פעם?
ת. נכון מאוד.
ש. מה זה מדי פעם? אחת ליום? לשבוע?
ת. באמצע שבוע הייתי פוגשת אותו הרבה, כשהוא היה הולך לטייל עם המטפל, המטפל היה מתקשר אליי והייתי יוצאת לראות אותו, אליה לא נכנסתי. אח"כ בימי ו' כשהבן היה בצבא הייתי מזמינה אותו בהתאם ליציאות של הבן שלי, שבוע כן – שבוע לא. הוא היה מגיע אליי שישי – שבת, נהנה מאוד מהנכדים. הוא היה יושב והנכדים בשורה מנשקים אותו בנשמה, בוואחה.
ש. על איזה שנים את מדברת?
ת. עד הרגע האחרון שלו, עד ספטמבר 2015 שהכניסו אותו לבית האבות ושם הוא מת, הכניסו אותו למוות (ע' 33, ש' 3 ואילך).
- לא בכדי הארכנו בדברי המתנגדים ועדיהם בחקירתם הנגדית. המסקנה המתבקשת מכל אלה, היא שאין ממש בטענות המיוחסות למנוח או לבת. גם לפי ראות עיניהם בזמן אמת היה מנוח אדם עצמאי שאינו נתון לסחיטה או לגחמות אחרים. כולם ללא יוצא מן הכלל עמדו בקשר עם המנוח באופן רציף ונטול כל הפרעה. המנוח השתתף בכל אירוע משפחתי, ודאגו שישתתף, ואיש לא העלה על דעתו לפסוח עליו. מקל וחומר שלא ניתן לייחס לבת ניסיון כלשהו לשלוט בחיי המנוח או להשתלט עליהם, או לחילופין להרחיק אותו מבני משפחתו. העובדה שהמנוח שהה במשך מספר ימים בביתו של המתנגד 1, לבדו עם הבן ומשפחתו ומחוץ ל"שליטת" הבת, היא בבחינת ראיה נחרצת שאין ממש במיוחס לבת או בתיאורים על בידודו של המנוח מפני משפחתו או זולתו.
- על הדברים הללו נוסיף שהימנעותם של המתנגדים לזמן לחקירה את ד"ר אנטולי קריינין, פועלת לרעתם גם במישור ההשפעה הבלתי הוגנת. ד"ר קריינין, כמי שפגש במנוח ובדק אותו יום טרם חתימת הצוואה, והוא בבחינת בעל מקצוע מנוסה, יכול היה לשפוך אור בעדותו גם בהקשר זה – כלום לפי ראות עיניו היה המנוח קל להשפעה? האם ניכר כי שימש פה לאחרים או דיבר מגרונם? ועוד כהנה וכהנה שאלות הרלוונטיות לענייננו.
- נסיבות עריכת הצוואה- מבחן זה נועד לאתר התנהגויות מצד הנהנה שיכולות לתרום לשלילת רצונו החופשי של המצווה. כך נקבע בהלכת מרום:
"סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (ס' 15).
- המתנגדים איחדו בין טענותיהם בהקשר זה לבין העילה הנפרדת לבטלות הצוואה מתוקף סעיף 35 לחוק הירושה בדבר מעורבות פסולה בעריכת הצוואה. בסיכומיהם, ובנוגע לעילה האחרונה, מפנים המתנגדים לטענותיהם הנוגעות לנסיבות עריכת הצוואה בהקשר להשפעה בלתי הוגנת, וכאמור, אינם מבחינים בין אלה לאלה. אין מניעה אפוא לדון בשתיים במאוחד.
מעורבות פסולה בעריכת הצוואה
- סעיף 35 לחוק הירושה מורנו: הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה.
- לאחר עיון בטענות הצדדים, אני קובעת שהמתנגדים לא עמדו בנטל להוכיח שנפל רבב בתוקף הצוואה משום מעורבותה של הבת או מתוקף נסיבות אחרות שאפפו את עריכת הצוואה. אוסיף לעניין זה שהמתנגדים אף לא העמידו גרסה עובדתית של ממש לאופן המעורבות אליו הם מכוונים בטענותיהם. למעשה, לטענת המתנגדים עצמם בסכומיהם, "רב הנסתר על הגלוי" והם מעלים את טענותיהם על דרך השלילה והאלימינציה. כלומר, לשיטתם, הואיל ולמנוח לא היתה היכולת הקוגניטיבית להבין טיבה של צוואה, משמע כי זו הוכתבה לו; והואיל והמנוח לא יכול היה להגיע לבדו למשרדו של עו"ד גיא אופיר – משמע שהגיע בלוויית צד ג'. בהינתן היחס המצמצם בו נקטה הפסיקה כלפי עילה זו, שיש בכוחה להביא לבטלות הצוואה, אני קובעת שלא עלה בידי המתנגדים להוכיח טענות אלה.
- התובעים הגישו תצהיר מטעם עורכת הדין הדס פרידמן אשר ערכה את הצוואה והיתה אחת העדות לעשייתה (להלן – "עורכת הדין"). מצאתי את עדות עורכת הדין אמינה ועקבית ולא מצאתי סיבה לפקפק בתצהירה ובעדותה, לפיה המנוח הגיע למשרד כלקוח מזדמן והופנה אליה לשם עריכת הצוואה. אף שלא זכרה את המנוח באופן ספציפי, הסבירה שמפאת גילו של המנוח בעת עריכת הצוואה (83) מתבקש שהפנתה אותו לעריכת בדיקה רפואית. עוד ציינה שכשם שנהגה תמיד, כך לעניין המנוח, את רצונו של המנוח ואת פרטי צוואתו קבלה מפיו ומידיו בלבד. בחקירתה הוסיפה ועמדה על כך שלחדרהּ המנוח נכנס לבדו (ע' 41, ש' 31; וגם ע' 43, ש' 5-11), ועוד, שכמתבקש, הגיע המנוח לשתי פגישות – פגישה בה הביע רצונותיו וסיפק פרטים, ופגישה שניה בה נחתמה הצוואה (ע' 42, ש' 23).
- בסיכומיהם בחרו המתנגדים להתבטא כך: "העידה עורכת הדין [...] שעדותה ריקה כקליפת השום. העדה לא זכרה את המנוח ו/או את נסיבות עריכת הצוואה" (ס' 76). ניתן להשתומם על דרך התבטאות זאת, כל שכן שעה שמתקשה בית המשפט לרדת לסוף דעתם של המתנגדים. התובעים טרחו והגישו תצהיר מטעם עורכת הדין, אשר לבאי-כוח המתנגדים, שניהם, ניתנה הזכות לחקור אותה באריכות. תכלית חקירתה ע"י ב"כ המתנגדים, כמו גם סיכומיהם, אינה להעניק ציונים לעדותה מצד התובעים, כי אם להפנות את בית המשפט לחלקים בעדותה שיש בהם, לשיטתם, לחזק טענותיהם. במילים אחרות, לא על התובעים נטל ההוכחה, ולא על עורכת הדין כי אם על כתפי המתנגדים.
המתנגדים אף לא ביקשו לזמן לעדות את העדה האחרת לצוואה, עורכת הדין גב' לימור וולפוויץ. לחילופין לא ביקשו לזמן את עו"ד גיא אופיר, או עורך-דין או עובד אחר מן המשרד, אשר יוכל לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה והגעתו של המנוח לעריכת צוואה. העובדה שעדות עורכת הדין אינה מתיישבת עם התזה של המתנגדים אינה הופכת עדותה ל"ריקה כקליפת השום", ובית המשפט מוצא את עדותה בעלת ערך ומשקל. המתנגדים אף לא טרחו להפנות את בית המשפט לאותם חלקים בעדותה, אשר מצביעים על סיבה לפקפק באופן כלשהו בכשרות הליך עריכת הצוואה.
- שוכנעתי עוד שמשרדו של עורך הדין גיא אופיר שוכן בשד' גושן 86, ומצוי בשכנות לביתו של המנוח, המצוי מעבר לרחוב בשד' גושן 95. לא מצאתי כל בסיס לטענת המתנגד 2 לפיה משרדו של עו"ד אופיר מצוי 1.5 ק"מ מבית המנוח - אף לא קרוב לכך. אף לא מצאתי בסיס לטענתו לפיה על מנת להגיע למשרדו של עו"ד אופיר, היה על המנוח "לעבור שני כבישים קשים וסואנים ועוד כביש אחד...".
- מצאתי עוד את עדותה של הבת מהימנה בהקשר זה, וזו כאמור לא נסתרה:
ש: כן, מי לקח אותו לעורך דין גיא אופיר?
ת: אבא הלך לבד.
ש: אבא הלך לבד לגיא אופיר?
ת: אני מניחה, אני לא הלכתי איתו, אני לא הצטרפתי אליו.
ש: האבא יכול ללכת מהבית לבד לגיא אופיר?
ת: אבא הלך למועדונית באותה שנה, אבא עשה עבודות יצירה, אבא יצא לטיולים.
ש: איך הוא הלך למועדונית כל יום?
ת: היה להם הסעות אבל גם אבא יצא לטיול.
ש: לא הבנתי, עם הסעות?
ת: בוודאי.
ש: אז אבא יצא מהבית,
ת: אבא יצא, אבא התלבש לבד, נעל נעליים, סגר את הדלת, פתח את השער יצא החוצה חיכה
להסעה וגם הלך לטייל לבד.
ש: עוד פעם אני אשאל. מה המרחק מהבית שלך למשרד של גיא אופיר?
ת: 70 מטר, 80 מטר? יש לו לעבור מדרכה, כביש אחד ועוד שני כבישים, זאת אומרת בקו ישיר
מהבית זה מרחק של 3 דקות הליכה. 3 דקות הליכה גם אם זה איטית.
ש: ואבא היה עולה מדרגות גם?
ת: אבא היה עולה מדרגות גם, כן בהחלט. אבא היה גר בבית עם מדרגות (ע' 73, ש' 37 ואילך).
- כאמור, המתנגדים לא העמידו גרסה, כי אם על דרך השלילה. נזכיר את שנאמר לעיל, שעילה זו בדבר התערבות פסולה פורשה בצמצום על ידי הפסיקה. אין פסול במתן סיוע לאדם לערוך צוואתו, לפנות לעורך דין או לפנות לקבלת אישור רפואי לפי דרישת עורך הדין. בטבורה של עילה זו מצויה הפגיעה ברצון החופשי, ומעורבות מצד נהנה לכשעצמה אינה מגיעה כדי שלילת רצונו של מצווה. נזכור כי בבסיס סעיף 35 לחוק הירושה בדבר נטילת חלק בעריכת צוואה, מקופלת חזקה להשפעה בלתי הוגנת, ואין די במעורבות של מה בכך מצד הנהנה. ככלל, לשם הכרעה בשאלת מעורבותו של פלוני בעריכת צוואה, כלום לקח חלק בעשייתה, ערך אותה או היה עד לעשייתה, המבחן הוא מבחן של שכל ישר, ובתי המשפט ככלל – מי במחמירים ומי במקלים – ימנע מפסילת צוואה אלא במקרים בהם הספק אינו מקנן (ר' בהרחבה בספרם של שוחט, פינברג ופלומין לעיל, 135-139 והסימוכין המובאים שם).
ועוד מן הפסיקה בהקשר זה, היפה לענייננו על משקל קל וחומר:
"כבר נפסק כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו אין בה די כדי להביאו בכלל מי שנטלו חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט קדמי בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן [14], בעמ' 590). כן נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ביניש בע"א 2500/93 הנ"ל [8])" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל לעיל, ס' 15 לפסק הדין).
- בענייננו אפוא, בשים לב לנטל ההוכחה הכבד המונח על כתפי המתנגדים, לא הוכח בפניי כי נפל פגם בהליך עריכת הצוואה, או כי הבת היתה מעורבת באופן כלשהו בעריכת הצוואה. לא מצאתי פגם בעובדה שהמנוחה לוותה את המנוח לבדיקה הפסיכיאטרית שקדמה ביממה לחתימת הצוואה, וגם אם קבעה עבורו את הבדיקה איני מוצאת בכך רבב. יתירה מכך, גם אם היה מוכח בפניי שהמנוח הובא למשרדו של ערך הדין ר על ידי הבת או הנכד, לא די בכך, כאמור, כדי להוות נטילת חלק בעריכת הצוואה.
- לסיכום, אני קובעת שלא הוכח בפניי שנפל רבב בנסיבות עריכת הצוואה. אני דוחה את טענות המתנגדים בדבר השפעה בלתי הוגנת מתוקף סעיף 30(א) לחוק הירושה, ובדבר לקיחת חלק בעריכת הצוואה מתוקף סעיף 35 לחוק הירושה.
על מפתן סוף דבר
- לאחר הכרעת בית המשפט בכל הדרוש הכרעה בסכסוך שלפניו, לא למותר לעמוד על מספר תובנות העולות מעיון בשלל הראיות ולאחר שמיעת הצדדים ועדיהם. שוכנעתי שבזמן אמת, במועדים הסמוכים לעריכת הצוואה, ובכלל, עולה התחושה כי המתנגדים לא סברו שיש רבב במעשיה של הבת, או שאביהם מוגבל בעצמאותו או במימוש רצונותיו, או שמא תלוי בבת. המתנגדים ובני משפחה אחרים היו בקשר מלא עם המנוח, קשר אותו הבת מעולם לא ניסתה למנוע, ומי מהם לא נחשף לאותות מצוקה מצד המנוח.
- סבורני עוד, כי אפשר וצוואתו של המנוח הפתיעה את המתנגדים. הם ביקשו להבין את מניעי המנוח ולערוך רציונליזציה לרצונו. משלא עלה הדבר בידיהם פעלו על דרך השלילה ומילאו את החלל בספקולציות שיהא בהן להסביר, לשיטתם, את רצון אביהם. הם בחרו לטפול אשמה בבת, כמי שהניאה את אביהם מרצונו האמיתי.
- כך העיד למשל המתנגד 1, על רקע מגוריו של המנוח בבית של הבת:
ש. שאלת אם טוב לאבא?
ת. [...] לא התנגדתי משתי סיבות, טובתה של אחותי שהייתה יקרה לי ואמרה שהיא במצב כלכלי קשה וצריכה לעבור לגור עם אבא וגם לאבא שלי יהיה מישהו שיגור איתו – WIN WIN.
ש. אמרת לפני רגע שלאבא שלך יהיה טוב ואני שואל: ראית שטוב לו?
ת. אני לא ראיתי שלא טוב לו. זה לא משהו שאנחנו מתלוננים עליו.
ש. אתם לא מתלוננים על זה שהוא גר עם ח'?
ת. לא התלוננו שהוא לא קיבל טיפול לא טוב יחד איתה.
ש. הוא נהנה אצל ח' או סבל אצלה?
ת. לא יודע, אני ידעתי שהוא היה מטופל.
ש. אתה אומר שהיית בקשר טוב איתו ודיברתם הרבה?
ת. נכון.
ש. והגעת לבקר אותו. בפעמים שדיברת איתו התרשמת שהוא סובל אצל ח' או שטוב לו?
ת. התרשמתי שהוא מטופל טוב.
ש. למה אתה כותב בסוף סעיף 17 שלא התנגדת כי זה היה לטובת המנוח?
ת. אני התרשמתי שהוא מטופל היטב (ע' 14, ש' 34 ואילך).
כך השיב המתנגד 1 במקום אחר:
ש. אמרת ש[הבת] אמרה "זה לא יראה טוב, בוא תרשום ישר ל[נכד]", יש לך הוכחות מוצקות שככה ח[הבת] אמרה?
ת. אנחנו לא היינו שם.
ש. אם אתה מתאר את אביך כמי שנמס בפניי [הבת] והיה מושפע ממנה, והיא שלטה בו למה לא פנית לרווחה, למשטרה, לבית המשפט למנות לו אפוט'?
ת. כי זה לא היה מצב שפוגע בו. אני לא ראיתי מצב של פגיעה בו. פגיעה פיזית, הוא היה מטופל היטב. זה לא אומר שלא הייתה השפעה (ע' 17, ש' 28).
- בנוסף לכך, יש להצטער על הדרכים האחרות בהן נקטו המתנגדים לקידום עניינם. בית המשפט התעכב לעיל על הניסיון הפסול – בלשון המעטה – מצד המתנגדים לתייג את המנוח כ"חולה נפש", ללא כל תכלית או בסיס שהם, ובעודם אוחזים בתיקו הרפואי המלא של המנוח. סבורני עוד שהמתנגדים ידעו היטב שאין שחר לטענה זו, שאינה אלא השמצה של המנוח ופגיעה בכבודו. דרך נוספת בה נקטו המתנגדים היא הצפה והעלאה מן האוב של דברי רכיל שנועדו להשמיץ את הבת – טענות שעלו לכתחילה ללא כל ביסוס, כשם שהתברר בחקירות הנגדיות לעדי המתנגדים. כך לא מצאתי שמץ של בסיס לדברי האחיינית, הגב' י' ב' ח', לפיהם שמעה מהמנוח שהוא צריך לקבל "רשות" מהבת כדי לבקר המתנגדת 3 (ע' 24, ש' 1-10). כך גם לא מצאתי כל בסיס להאשמה החמורה כלפי הבת, לפיה פוטרה מעבודתה עקב מעילה או מעשה פסול אחר. מצאתי כי המדובר בדברי רכיל, נטולי כל בסיס, שנועדו להשחיר את פניה של הבת (ר' חקירת האחיינית גב' י' ב' ח' - ע' 25, ש' 16-36, וכן חקירתה הנגדית של העדה גב' מ' ו' - ע' 18, ש' 14 ואילך לתמליל).
- אבקש לעמוד עוד על ממד אחר בהתנהלות המתנגדים, והיא ההתעקשות של צמד באי-כוחם, לחקור כל אחד בתורו את מי מעדי התובעים. אף שהתרתי הדבר, לאחר החקירות לא מצאתי לכך כל צידוק בנסיבות העניין. היה בכך על מנת לסרבל את החקירות ולהאריכן שלא לצורך. כמו כן נעשה שימוש בחקירות הנגדיות של עדי התובעים על מנת לקנטר את העדים, שלא לומר להקניטם. לא מצאתי כל תכלית בהתעקשות המתנגדים לחקור עדי התובעים על שלל מסמכים רפואיים אשר אין ביכולתם או מומחיותם להעיד לגביהם (ר' למשל חקירתה המקנטרת של עורכת הדין, וחקירת העדה הגב' מ' ו' - ע' 15, ש' 14 ואילך). למעלה מכך, ניכר היה ניסיונם של המתנגדים להקניט את הבת לאורך חקירתה (ר' למשל ע' 68, ש' 33 לתמליל), לרבות הניסיון שחזר על עצמו יותר מפעם, לשים בפיה ובפי העדים האחרים דברים שלא נאמרו.
- אציין במיוחד בהקשר זה את חקירת הנכד על ידי באי-כוח הצדדים. נזכיר כי בעת חתימת הצוואה היה הנכד תלמיד תיכון (יליד 10.11.1993). המתנגדים אף אינם מתיימרים לייחס לו מעורבות או השפעה כלשהן בהקשר לצוואה. עובדה זו לא מנעה מבאי כוח המתנגדים, מי מהם בתורו, לקנטר את הנכד בחקירתו, להקניטו ולפקפק ביחסים בינו לבין המנוח. כך, אף על פי שמניעיו של המנוח בענייננו כלל אינם עומדים או דרושים להכרעה. למען הסדר הטוב יצוין שלאחר שמיעת כל הצדדים והן חקירת הנכד, נחה דעתו של בית המשפט שהנכד לא היה מודע לקיומה של הצוואה אלא לאחר פטירת המנוח – בתום השבעה או ה – 30 לפטירתו (ר' חקירת הנכד ע"י בית המשפט, ע' 84, ש' 5-39).
- לבסוף, באשר לטענת המתנגדים לפיה המנוח הבטיח את דירתו למתנגד 1. המתנגדים ועדיהם השקיעו מרצם בביסוס טענה זו. לא מצאתי בעדויות המתנגדים והעדים מטעמם כל בסיס לטענה זו. העדויות התמקדו באמירות מפי השמועה או לחילופין טענות כלליות חסרות זמן ומקום המייחסות למנוח ולאחרים אמירות בלתי קונקרטיות בעליל בהקשר זה.
- בנוסף לכך, אין לטענה בדבר הבטחה מצד המנוח היתכנות בעולם המשפט. אכן, הדין מכיר בהענקת מקרקעין במתנה (ר' ס' 1(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968). הדין מכיר עוד בהתחייבות להעניק מתנה (ס' 5 לחוק המתנה). אך גם אם היה מוכח בפני בית המשפט שהתחייבות כגון זו קיימת בענייננו, ואף אם היתה מתקיימת בענייננו דרישת הכתב מתוקף ס' 5(א) לחוק המתנה (והמתנגדים אינם טוענים זאת), הרי שהתחייבות כגון זו – בטלה על פי דין. כך, מתוקף הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה, המורנו כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק ז".
סוף דבר
- מכל הטעמים המנויים לעיל, קובע בית המשפט כדלקמן:
- בקשת התובעים למתן צו לקיום צוואה בתיק ת"ע 5669-06-16 - מתקבלת.
- התובעים יגישו נוסח של צו קיום צוואה לחתימת בית המשפט.
- התנגדות המתנגדים בתיק ת"ע 5737-06-16 – נדחית.
- המתנגדים יישאו יחד ולחוד בהוצאות התובעים בסך 30,000 ₪ (כולל מע"מ) אשר ישולמו תוך 30 יום מיום פסק הדין, וממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית על פי דין עד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.
ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ב' אייר תשע"ט, 07 מאי 2019, בהעדר הצדדים.