דחיית הערר על ההחלטה לחלט את שני כלי הרכב הקשורים לרכושו של אסי אבוטבול

בפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ע' מודריק) מיום 4.11.07 להורות על חילוט שני כלי רכב הרשומים על שם העוררות.

1.       חילוט כלי הרכב נשוא הערר נתבקש על-ידי המדינה בבית המשפט המחוזי בעקבות הגשת כתב אישום נגד מר יוסף אבוטבול (להלן: אסי) - אחיה של העוררת 1 ובעלה של העוררת 2 - בו מיוחסות לו ולאחרים עבירות הנוגעות לפעילות במסגרת ארגון פשיעה החל משנת 2005 ועד למעצר הנאשמים בחודש מרץ 2007. לאסי מיוחסות, בין היתר, עבירה של היותו ראש ארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה או החוק) ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). כתב האישום נגד אסי והנאשמים האחרים הוגש ביום 4.5.07. בד בבד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה לחילוט רכוש לפי פרק ג' לחוק מאבק בארגוני פשיעה ופרק ו' לחוק איסור הלבנת הון. הבקשה התייחסה, בכל הנוגע לאסי, לחילוטם של שני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי, שהם כלי רכב מסוג B.M.W משנת הייצור 2007. ביום 2.5.07 - יומיים לפני הגשת כתב האישום - ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ד' רוזן) במעמד צד אחד צו ארעי לתפיסת שני כלי הרכב הנזכרים על-ידי המשטרה ולרישום עיקול עליהם לטובת המדינה. עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לסעד זמני לפי סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה וסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, שבגדרה ביקשה המדינה, בין היתר, להורות על תפיסת שני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי ואיסור ביצוע כל שינוי או דיספוזיציה בהם עד לתום ההליכים המשפטיים. כן ביקשה המדינה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי להורות על מכירת שני כלי הרכב, כך שתמורת המכירה תוחזק בידי המדינה (או אף בידי בא-כוח העוררות) עד לסיום המשפט.

2.       בית המשפט המחוזי (השופט ע' מודריק) נענה לבקשת המדינה והורה על מכירת שני כלי הרכב. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי שוכנע ברמת השכנוע הדרושה במשפט האזרחי ששני כלי הרכב הם של אסי והיו בשליטתו. כן שוכנע בית המשפט קמא כי מתקיימת זיקת קשר בין כלי הרכב לבין העבירות המיוחסות לאסי. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי בכל הנוגע לדין החילוט הפלילי רישום הבעלות הפורמאלי של הרכב אינו שולל את האפשרות לקבוע שהבעלות המהותית ברכב היא של אדם אחר. ביחס לשני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בכלי רכב שלרכישתם נעשה שימוש בשיקים שלכאורה הושגו בעבירה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי העוררות לא נטלו חלק ברכישת שני כלי הרכב ואף לא עסקו בטיפול בהם ובתשלומים השונים הנוגעים להם, שכן אסי ואנשיו טיפלו בנושאים אלה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי השארת כלי הרכב תפוסים על-ידי המשטרה תביא לירידה עצומה בערכם, ועל כן שתי האפשרויות שביניהן יש להכריע הן מכירת כלי הרכב תוך שמירת התמורה או מסירת כלי הרכב לטוענות לזכות בהם תוך נקיטת צעדים שיבטיחו ככל הניתן את שמירת ערכם. מבין שתי האפשרויות הללו קבע בית המשפט כי נקיטה באפשרות השנייה לא תבטיח את שווים הנוכחי של כלי הרכב במידה מספקת.

על רקע התשתית העובדתית המתוארת לעיל נדרש בית המשפט קמא לבחון את הסוגיות החוקתיות הכרוכות בחילוט שני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי. נקודת המוצא עליה התבססה החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לאסי בדבר עמידה בראש ארגון פשע, שעסק בפעולות של סחיטת סכומי כסף גדולים בכוח ובאיומים משורה ארוכה של אנשי עסקים. כן ציין בית המשפט המחוזי כי הוא מניח על סמך התשתית העובדתית שהוצגה בפניו כי כלי הרכב אותם ביקשה המדינה לחלט הם של אסי או שהוא בעל השליטה בהם, כי אסי יכול לעשות בכלי הרכב הללו כחפצו, וכי כלי הרכב נרכשו, לכל הפחות בחלקם, בכספי עבירה. אף בהתחשב בהנחות מוצא אלה הכיר בית המשפט המחוזי בפגיעה בזכויות הקניין של העוררות הנובעת מחילוט כלי הרכב, וציין כי פסיקת בית משפט זה הקנתה הגנה רחבה לזכויות הקניין של הנאשם (ושל הקשורים אליו) בטרם סיום ההליך הפלילי. עם זאת, ראה בית המשפט לנכון לאבחן בין המקרה דנן למקרים אחרים שנדונו בפסיקתנו, שכן אותם מקרים נגעו לחילוט רכוש על רקע אישומים בעבירות לפי פקודת הסמים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים) ולא בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה וחוק איסור הלבנת הון. כן התייחס בית המשפט המחוזי לקושי הקיים במאבק בארגוני הפשיעה; זאת, בין היתר, נוכח יכולתם "להלבין" את הכספים המתקבלים מפעילותם העבריינית (למשל, בדרך של רישום כלי הרכב על שמם של אנשים שאינם פועלים במסגרת הארגון). על רקע זה, ובהתחשב בהוראות המרחיבות הכלולות בחוק מאבק בארגוני פשיעה ובחוק איסור הלבנת הון, קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן לאפשר פגיעה בזכויות קנייניות אף בטרם הכרעה שיפוטית. זאת, כאשר הפגיעה בזכויות נעשית לתכלית ראויה ובאופן מידתי. בנסיבות המקרה דנן מצא בית המשפט המחוזי כי שמירת כלי הרכב תפוסים בידי המשטרה תביא לירידת ערך משמעותית ביותר, וכי אף החזרת כלי הרכב לעוררות עלולה להביא לירידה משמעותית בערכם. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי במקרה דנן אין אפשרויות חליפיות יעילות למכירת כלי הרכב והורה על ביצוע המכירה בידי המדינה תוך השקעת התמורה לשמירת ערכה. מכאן הערר שלפניי.

3.       לטענות העוררות הסעד הזמני של מכירת שני כלי הרכב והחזקת תמורתם, עליו הורה בית המשפט המחוזי, פוגע פגיעה בלתי מידתית בקניינן. העוררות מדגישות בהקשר זה כי לא יוחס להן כל חלק בעבירות שאותן ביצע אסי, על-פי הנטען בכתב האישום, וכי לא הוכח שמישהו מלבדן משתמש בשני כלי הרכב. העוררות טוענות עוד, כי תפיסת רכוש הנאשם בטרם הרשעה, ובמיוחד תפיסת רכושו של מי שאינו נאשם, הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה כצעד דרסטי ביותר, שיש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים אחרים להבטחת האפשרות של מימוש החילוט בתום ההליך. בהקשר זה הפנה בא-כוח העוררות להוראת סעיף 26 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, הקובע כי הוראות הצו הזמני צריכות להיות במידה שאינה עולה על הנדרש להשגת מטרות הצו. העוררות מוסיפות וטוענות כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי יש לפרש את הוראות החילוט הקבועות בחוק מאבק בארגוני פשיעה ובחוק איסור הלבנת הון באופן מחמיר יותר כלפי הנאשם מההוראות המקבילות הקבועות בפקודת הסמים. בנוסף טוענות העוררות כי רכישת שני כלי הרכב נשוא הערר מומנה בעיקרה על-ידי שדרוג כלי רכב קודמים שהיו בבעלות העוררות. על כן, כך ממשיכות העוררות וטוענות, גם אם מקור חלק מהכספים ששימשו לרכישת כלי רכב הוא בכספי עבירה, כפי שטוענת המדינה, הרי חלק זה אינו משמעותי ביחס לכלל עלות רכישת כלי הרכב.

4.       באת-כוח המדינה הדגישה בטיעוניה בפניי את ייחודן של נסיבות המקרה דנן, שמצדיק לטענתה את הסעד הזמני שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. בהקשר זה ציינה באת-כוח המדינה, בין היתר, כי כתב האישום נגד אסי הוא כתב אישום חריג בהיקפו וכי אסי מואשם בהיותו ראש ארגון פשע. עוד טענה באת-כוח המדינה, כי הרכוש בו מדובר - כלי רכב יוקרתיים - אינו נמנה עם אמצעי המחייה הבסיסיים הנדרשים לעוררות. בנוסף ציינה באת-כוח המדינה כי תפיסת כלי הרכב בידי המשטרה ללא מכירתם תביא לירידה משמעותית בערכם. בכל הנוגע לשאלת הבעלות בכלי הרכב טענה באת-כוח המדינה כי לשתי העוררות, הטוענות לזכויות ברכוש, אין הכנסות משל עצמן והן קרובות לראש ארגון פשע וסמוכות על שולחנו. כן טענה באת-כוח המדינה כי השאלה העיקרית בכל הנוגע לחילוט רכוש לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה איננה שאלת הבעלות הפורמאלית ברכוש ואף לא שאלת מקור הכספים ששימשו לרכישת הרכוש, אלא הסוגיה של זהות השולט בפועל ברכוש ופעילותו במסגרת ארגון הפשיעה. מכל מקום, כך טענה באת-כוח המדינה, במקרה דנן נגועים כלי הרכב נשוא הערר בכספי עבירה.

5.       סעיף 5 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מורה לבית המשפט שהרשיע אדם בעבירה לפי סעיפים 2, 3 או 4 לחוק לצוות על חילוט "רכוש הקשור לעבירה שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון" או "רכוש של הנידון שהוא שווה ערך לרכוש הקשור לעבירה" (יוער, כי בית המשפט מוסמך שלא לצוות על חילוט רכוש כאמור, אם "סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט"). סעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מגדיר מהו אותו "רכוש הקשור לעבירה" אותו ניתן לחלט לאחר הרשעת הנאשם:

סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מסמיך את בית המשפט אליו הוגש כתב אישום, הכולל בקשה לחילוט, "ליתן צו זמני, בדבר מתן ערבויות מטעם הנאשם או אדם אחר המחזיק ברכוש, צו מניעה, צו עיקול או הוראות אחרות, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש". התנאים למתן צו זמני כאמור קבועים בסעיף 22 לחוק בזו הלשון:

העוררות בערר שלפניי אינן חולקות על כך שמכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה רשאי היה בית המשפט קמא להורות על תפיסת שני כלי הרכב נשוא הערר ומכירתם. העוררות אף אינן משיגות על נקודת המוצא להכרעתו של בית המשפט המחוזי, שהיא קיומן של ראיות לכאורה נגד אסי בנוגע לעבירות המיוחסות לו. שתי השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן: האם הוכחה כדבעי זיקתו הקניינית של אסי לשני כלי הרכב נשוא הערר, באופן המקים עילת חילוט לגבי שני כלי הרכב כנדרש בהתאם לסעיף 22 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; ואף בהנחה שמתקיימת הזיקה הקניינית הנדרשת בין אסי לשני כלי הרכב, האם הוראות הצו הזמני שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי חורגות מן הנדרש לשם השגת מטרות הצו ופוגעות באופן בלתי מידתי בזכויות העוררות.

6.       שאלת הזיקה הקניינית של אסי לשני כלי הרכב מתעוררת, אפוא, בגדר בחינת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עילת חילוט. בכפיפות לסייגים לחילוט הקבועים בפרק ה' לחוק מאבק בארגוני פשיעה נדרשה המדינה במקרה דנן להביא ראיות לכאורה לכך שמתקיימת ביחס לכלי הרכב אחת מהחלופות בסעיף 5 לחוק; היינו כי כלי הרכב הם רכוש הקשור לעבירה ושהם נמצאים בחזקתו או בשליטתו של אסי, או כי כלי הרכב הם רכושו של אסי והם שווי ערך לרכוש הקשור לעבירה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובהתחשב בהודעותיהן של העוררות בחקירותיהן במשטרה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מבחינה מהותית יש לראות את שני כלי הרכב נשוא הערר כרכושו של אסי, בהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 5(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה. בכל הנוגע להליך החילוט הפלילי, צריכה שאלת הבעלות ברכוש להיבחן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בבחינה מהותית שנועדה לזהות את בעליו ה"אמיתי" של הרכוש הנדון, כאשר הרישום הפורמאלי של הבעלות משמש לכל היותר כאינדיקציה ראייתית ראשונית לזיהוי האמור. הבחינה המהותית של הבעלות נעשית בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 9 לחוק, לפיה "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון הוא רכושו, אלא אם כן יוכח אחרת". לבחינה המהותית של הבעלות ברכוש ישנה חשיבות מיוחדת בכל הנוגע לעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, שכן אחד המאפיינים הבולטים בהתנהלותם של ארגונים אלה הוא הניסיון להקנות מעטה חיצוני כשר לפעילותם העבריינית, וכך להסוות את מקור הרכוש שאותם ארגונים מניחים את ידיהם עליו ואת הזיקה שבין אותו רכוש לפעילותו העבריינית של הארגון.