דחיית הדיון בטענות בדבר הפרת המשיבה את ההסכם ובדרישה להשבת מזונות ששולמו בכפל 

לפניי בקשת בא כוח המשיבה לדחיית הדיון הקבוע בעניינם של הצדדים ומנגד תגובתו של בא כוח המערער המבהיר ומנמק את התנגדותו לדחיית הדיון.

לאחר בחינת הבקשה ונימוקיה והתגובה ונימוקיה ולאחר עיון בחומר שבתיק ושיקול דעת אני מחליט להיעתר לבקשה לדחיית הדיון, מורה על ביטולו של הדיון הקבוע ליום י"ט בכסלו התש"ף (17.12.19) ומורה לבאי כוח הצדדים לתאם ביניהם מועדי דיון חלופיים ולהגיש רשימה של מועדים מוסכמים כאלה לבית הדין.

אנמק ואבהיר:

בא כוח המשיבה מבקש את דחיית הדיון בשל דיון מקביל בבית המשפט. בהתאם להוראתי בהחלטה קודמת צירף בא כוח המשיבה לבקשתו את ההזמנה לדיון המדובר, הבהיר כי הדיון המדובר נקבע תחילה וכמו כן באופן שהניח את דעתי מדוע דחיפותו של דיון זה עולה על דחיפותו של הדיון שלפנינו ומדוע אין אפשרות למילוי מקומו על ידי אחר באף אחד משני הדיונים.

בא כוח המערער נימק את התנגדותו לדחיית הדיון בטענה כי קצבתו של מרשו עודנה מעוקלת על ידי ההוצאה לפועל ובשל הימנעותה של המשיבה מלהסיר את העיקולים שהוטלו עליה (למרות ההסכם שבין הצדדים וכמוזכר בהחלטות ובבקשות קודמות) וכי הדבר פוגע במרשו פגיעה מתמשכת שאי אפשר להניח לה להימשך.

בא כוח המערער מוסיף כי מכתבי בי דין קודמים עולה כי המטפל מטעמה של המשיבה בענייני ההוצאה לפועל הוא עורך דין אחר ולא בא כוחה המייצג אותה בהליך שלפנינו, עו"ד [א'], ומשכך לא ברור אם עו"ד [א'] יסייע בדיון זה. בנוסף, הוא טוען, לא ברור מדוע לא תוכל עו"ד [מ'] ממשרדו של עו"ד [א'] למלא את מקומו בדיון.

נזכיר:

ביום ט"ו בסיוון התשע"ט (18.6.2019) אושר בבית דיננו הסכם גירושין בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין.

בחודשים שלאחר מכן הוגשו לבית דיננו בקשות חוזרות ונשנות של המערער שבהן הלין על הפרותיה של המשיבה את חלק מהתחייבויותיה שבהסכם – ולענייננו נזכיר עתה כי דובר כאמור באי־הסרתם של העיקולים בהוצאה לפועל. הסעד שביקש המערער היה "קנס משמעותי", שאותו העמיד בהמשך על 1,000 ש"ח לכל יום נוסף של הפרת ההתחייבויות. בנוסף לכך טען המערער כי שילם את המזונות בהתאם להסכם והגבייה שבאמצעות ההוצאה לפועל במקביל יצרה גבייה בכפל המקימה לו זכות להשבה.

בהחלטה מכ"ה בתשרי התש"ף (24.10.2019) הבהרתי כי על פי החוק סמכותו של בית הדין להשית קנס על המשיבה מושתתת על סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956 ועל סעיפים 6 ו־7 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה), וכי סעיף 6(2) לפקודה קובע כי טרם הטלת מאסר או קנס כאמור יוזמן הממרה את הצו להופיע בבית המשפט, ולענייננו – בבית הדין, ויבוא אליו או יובא אליו כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה. הוספתי וכתבתי כי רשאים אנו לומר גם כי, לכאורה ובלי לקבוע מסמרות בדבר, זו גם הדרך הנכונה על פי דין תורה.

משכך, הבהרתי, כדי לבחון את בקשת המערער שומה על בית הדין לקבוע מועד לדיון מכוחה של הבקשה למתן הסעד האמור. בד בבד גם הסבתי את תשומת לב המשיבה כי ככל שיתברר כי אכן המרתה את ציוויו של בית הדין, היינו את ההסכם שהיה לפסק דין, יהיה מצווה בית הדין על פי סעיף 7(3) לפקודה ליתן צו גם בנוגע להוצאות שנגרמו מתוך כך (ובכלל זה הוצאות הצד השני והוצאות לטובת אוצר המדינה).

האמור עד כה נכתב באותה החלטה תחילה טרם שהגיעה לשולחנו של בית הדין תגובת בא כוח המשיבה שהתמהמהה – התמהמהות שנדושה כבר באותה החלטה ובבאות אחריה ואין מקום לשוב ולענות בה כעת – והוזכר בה, ולא בכדי, אף משהגיעה תגובה זו לשולחנו של בית הדין ואף שהיה בה כדי לשנות את התמונה, ומוזכר הוא אף כרקע לאמור להלן:

בא כוח המשיבה הגיב לעניין טענת כפל הגבייה, תגובה שכפי שנכתב בהחלטה האמורה לא הניחה את דעתי ואת האמור בעניינה סיימתי באומרי "גם נקודה זו תצטרך להתברר בדיון".

לעניין ההגבלות שהטילה ההוצאה לפועל על המערער הבהיר בא כוח המשיבה, כמצוין בהחלטה האמורה, כי ביום 7.8.19 פנתה מרשתו להוצאה לפועל, באמצעות עורך הדין המייצג אותה בהוצאה לפועל, ובעקבות פנייה זו אכן בוטלו ההגבלות שהוטלו על המערער בהוצאה לפועל. בא כוח המשיבה צירף להבהרתו גם עותק לכאורה של הודעת פקס ששלח בעניין זה לבא כוח המערער.

בעניין זה כתבתי בהחלטה האמורה (ההדגשות אינן במקור):

לכאורה [...] אין עתה מקום לתלונה כלשהי מצד המערער, אלא שאכן בשעתו היה צדק בתלונתו [...] ההסכם קבע כי המשיבה תפעל כאמור בתוך ארבעה־עשר יום ובפועל נעשו הדברים רק בתום חמישים יום [...] יש מקום גם לבחון אם איחור זה גרם נזקים למערער.

אף על נקודה זו נצטרך לתת את הדעת לאחר שמיעת דברי הצדדים בדיון.

אלו אפוא לכאורה העניינים שבהם אמורים אנו לדון בדיון המיועד. ונזכיר כי בהחלטה נוספת נקבע כי במועד הדיון תיבחן גם בקשת המשיבה כי בית הדין יקבע – או יבהיר את שנקבע בהחלטותיו הקודמות – כי חיוב המזונות שבו חויב המערער לטובת ילדי הצדדים יחול בנוגע לכל אחד מהילדים עד הגיעו לגיל שמונה־עשרה או עד לסיום לימודיו התיכוניים (המאוחר מבין השניים וכמקובל), וכי לאחר מכן יחול החיוב בשליש מהסכום שנקבע עד לסיום שירותו הצבאי או הלאומי של אותו ילד.