דחיית בר"ע בתביעת לשון הרע לאור השלב הדיוני

1.         בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת הבכירה מילר) מיום 27.11.14, אשר דחה את בקשת המבקשים להביא את עדותו של רס"ר בכיר, אשר גבה את תלונת המשיב במשטרה (להלן: גובה התלונה), כראיה לסתירת טענת המשיב בעדותו, כי יתכן ותוכן התלונה הודלף מהמשטרה לאמצעי תקשורת.

בנוסף, הגישו המבקשים בקשה שהוכתרה על ידם כ"בקשה דחופה לעיכוב מתן פסק דין על ידי בית המשפט קמא".

2.         הרקע להחלטה, תביעת לשון הרע שהגישו המבקשים כנגד המשיב, שעילתה פרסומים פוגעים ואסורים של לשון הרע, הן בגין עצם הגשת תלונה למשטרה והן בגין מתן ראיון לעיתון "הארץ".

בתמצית, מדובר בתלונה שהגיש המשיב למשטרה, לפיה המבקשים היו מודעים לניסיון לבצע עבירה של סחיטה באיומים כלפי המשיב, אך לא מנעו זאת (להלן: התלונה במשטרה), וכשהפרסום עניינו שתי כתבות בעיתון "הארץ" על דבר הגשת התלונה (להלן: הפרסום בעיתון).

בכל הקשור לפרסום בעיתון, הכחיש המשיב בכתב ההגנה כל קשר לכתבה, וטען כי לא מסר פרטים מתוכנה לשום גורם, כך גם שאין בפרסום משום לשון הרע, הואיל ושמות המעורבים לא פורסמו.

בהתייחס לתלונה במשטרה, טען המשיב כי עומדות לו ההגנות של הגשת תלונה לרשות מוסמכת בתום לב בהתאם לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), וכך גם טענת הגנה "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק.

בתום שמיעת הראיות, עתרו המבקשים להביא את עדותו של גובה התלונה, כראיה לסתירת טענת המשיב בעדותו, כי יתכן ותוכן התלונה הודלף מהמשטרה לאמצעי התקשורת.

בהחלטה מיום 2.7.14 (להלן: ההחלטה הראשונה) דחה בית המשפט את הבקשה, בנימוק כי טענות ההגנה של המשיב היו ידועות היטב למבקשים, ולא מדובר בעדות מפתיעה, אשר יש בה להצדיק הבאת ראיות לסתור, משהמבקשים לא הביאו ראיה זו במסגרת פרשת התביעה.

משכך, נקבע התיק להגשת סיכומים.

המבקשים הגישו בר"ע (רמ"ש 1000-14) וכשבית המשפט המחוזי (כב' השופט שוחט)  בפסק דינו מיום 6.11.14, החליט ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור, ולקבל את הערעור.

בית המשפט קבע כי בית משפט קמא דן בבקשה להבאת הראיות לסתור במבחני תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ולא במבחני הוראת סעיף 18 לחוק, וכשבהתאם להוראה זו של החוק, אין למעשה שיקול דעת לבית המשפט, ובניגוד למבחני התקנה האמורה.

בית המשפט קבע כי בהחלטה הראשונה לא נבחנו טענות הצדדים המבוססות על הוראת סעיף 18 לחוק, וכך גם בית משפט קמא לא בחן את פרטי עדותו הרלוונטיים של המשיב אל מול תכניה של תעודת עובד הציבור, כפי שקבע כי למעשה גם לא ניתנה הנמקה ראויה.

עם זאת, בית המשפט בערעור ציין מפורשות כי לא מצא לנכון לבחון את המקרה הספציפי, הואיל ובית משפט קמא הוא זה שבקיא בפרטי ההליך, וכי לא ראוי שיחליף את שיקול דעתו של בית משפט קמא.

משכך, נקבע בפסק הדין כי ההחלטה הראשונה בטלה, וכי על בית משפט קמא לדון ולתת החלטה בשאלת זכותם של המבקשים להגיש את התעודה כראיה לסתור, מכוח הוראת סעיף 18 לחוק על בסיס החומר שבפניו.

3.         בית משפט קמא בהחלטה מפורטת ומנומקת בחן את הפסיקה השונה, העוסקת בהוראת סעיף 18 לחוק, הן בפסק הדין בפרשת ברקן (בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי פ"ד ל(1) 470) וכן פסיקה נוספת, לרבות אשר נקבע בבר"ע 10583/03 ניסנסון נ' בודינגר (24.12.03) והגיע למסקנה כי הן מלשון החוק והן לאור הפסיקה, מדובר על עדויות שמטרתן לסתור את הראיות שהובאו על-ידי הנתבע לצורך הוכחת קיומה של הגנה, וכשכאמור בסעיף 18 נקבע "הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות..." (ההדגשה שלי).