דחיית בקשת פסלות שופט מעריכת ביקורת שיפוטית בעניין הארכת מעצר מנהלי

כללי

ערעור זה, עניינו בקשה לפסול את  כב' השופט, רס"ן אייל נון, מלערוך ביקורת שיפוטית בנוגע לצו הארכת מעצר מנהלי שהוצא בעניינו של המערער ביום 19.3.08.

בקשת הפסלות הוגשה על ידי ב"כ המערער במהלך דיון ביקורת שיפוטית שהתקיים בתאריך 26.3.08. במהלך הדיון, ולאחר שביהמ"ש עיין במידע גלוי שהוגש על ידי התביעה, העיר השופט, על פי הטענה, הערה בדבר השתייכותו של המערער לארגון החמא"ס. לדעת הסנגור, הערה זו מלמדת על גיבוש דעת קדומה אצל השופט, אשר לאורה היה על ביהמ"ש לפסול את עצמו מלדון בעניין. בקשת הפסילה האמורה נדחתה על ידי כב' השופט רס"ן נון, בקובעו:

"בחזרה על פרטיה של האמרה שהוגשה לתיק ביהמ"ש, אין כל הבעת דעה מוקדמת ולכן אין חשש למשוא פנים... שהוא המקים עילת פסלות."

בערעור בפניי חזר הסנגור על טענותיו, תוך שהדגיש שדברי ביהמ"ש אינו מותירים ספק בדבר גיבוש עמדה, עוד בטרם נשמעו טיעוניהם המלאים של הצדדים.

התביעה הצבאית אינה שותפה לדעת הסנגור, באשר, לדעתה, התבטאות ביהמ"ש לא הייתה אלא הערה שנועדה לבחון את עמדת התביעה בדבר האפשרות להעמיד את המערער לדין פלילי, על יסוד החומר הגלוי שהוצג בפני ביהמ"ש.

בטרם אבוא להכריע בערעור לגופו, נדרשת התייחסות מקדימה לשאלת הסמכות לבקש פסלות שופט בהליכים המשפטיים הקשורים למעצר מנהלי, ומכוח זה לאפשרות להזדקק לערעור זה.

פסלות שופט בהליך ביקורת שיפוטית

הליך של בקשה לפסלות שופט לא הוסדר בתחיקת הביטחון. יחד עם זאת, במרוצת הזמן הלכה והתגבשה בפסיקת בתי המשפט הצבאיים האפשרות לבקש כי שופט יפסול את עצמו מלדון בעניין שהובא בפניו (ראה ב"ש 3554/05 בני עודה ואח' נ' התוב"ץ).

כך, מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970, הכיר ביהמ"ש הצבאי לערעורים בסמכות להזדקק לטענת פסלות. ביהמ"ש הצבאי לערעורים אף אימץ את פרטי ההסדר החוקי שנקבע בישראל, גם הוא תחילה מכוח פסיקה, ובהמשך בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 וכן בסעיפים 146-148 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982.

לא יכולה להיות מחלוקת כי בעשותו כן כיוון ביהמ"ש הצבאי לערעורים לדעת המחוקק באזור, שכן זה קבע, בסעיף 40 ב(4) לצו, כי החלטת פסלות תראה כ"פסק דין" לצורך הגשת ערעור.

יחד עם זאת, עד כה, לא נדרש ביהמ"ש לשאלת חלות הסדרי הפסלות בהליכים המתנהלים בפני שופטים צבאיים שלא במסגרת הצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970.

נשאלת, על כן, השאלה האם גם בהליכים אלה, דוגמת הליך הביקורת השיפוטית על צו מעצר מנהלי, מן הראוי להכיר באפשרות להעלות טענות פסלות.

הנני בדעה כי התשובה לשאלה זו חיובית.

ביסוד קיומו של הליך שיפוטי הוגן, עומד הצורך שזה ינוהל על ידי שופט חסר פניות. על השופט להיות עצמאי בשיקול דעתו וחופשי להכריע בהתאם לחוק ולמיטב מצפונו השיפוטי. לשם כך, ימנע שופט מלדון במקרים בהם יש לו זיקה אישית למי מבעלי הדין או לעניין הנדון בפניו, ואף מקום בו מתעורר "חשש ממשי למשוא פנים" .

מכל האמור, אף מתחייב מתן אפשרות לבעל דין שחש כי אחת הסיבות המצויות לעיל מונעת מביהמ"ש לעשות מלאכתו נאמנה, לבקש מביהמ"ש להימנע מלדון בעניינו.

זהו הבסיס לסמכות הפסילה המוכרת בכל שיטות המשפט הנאורות, ובכלל זה בשיטת משפטינו.

הליכי הביקורת השיפוטית על צווים מנהליים המוצאים על ידי המפקד הצבאי מכוח הצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראת שעה), תשמ"ח - 1988, או מכוח סעיפים 85 ו-86 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970, אינם נבדלים במהותם מההליך הפלילי בכל הקשור לצורך להבטיח קיומו של הליך הוגן, במגבלות החוקיות הידועות, ובתוך כך, שיפוט נטול פניות.

גם בהליך זה ייתכן שיתעורר חשש שהשופט פועל מתוך משוא פנים, כי הוא בעל אינטרס אישי, או כי אינו פתוח לבחינה אמיתית של טענות הצדדים. במצב דברים זה, מן הראוי לאפשר לבעל הדין החש כי זכותו עלולה להיפגע, לשטוח את טענותיו בפני ביהמ"ש, ובמקרה הצורך אף לערער על החלטת השופט בעניין.