דחיית בקשת אב שהילדים ילונו אצל האם כדי שיוכל להתפלל במנין

בפניי בקשת הצדדים לקבוע את זמני השהות של ילדי הצדדים (ארבעה ילדים, כולם קטני-קטנים) במוצאי שבת עת הם בחזקת אביהם.

הצדדים חתמו על הסכם בעניין ביום כ"ג באייר תשע"ט (28.5.19) והסכם זה קיבל תוקף של פסק דין, ובסעיף יב' להסכם הסמיכו את בית הדין לדון בעניין.

להלן הסעיפים הרלוונטיים בהסכם:

 י.       ימי שני ושלישי הילדים ילונו אצל האב, האב ייקח אותם מבית האם בשעה 18.00 וישיבם למוסדות החינוך בבקר.

יא.     האב ייקח את הילדים בכל סוף שבוע שני, ייקח אותם מבית האם בשעה 13.30.

יב.      הצדדים מסמיכים את בית הדין להחליט אימתי ישיב האב את הילדים אם לבית האם במוצ"ש או למוסדות החינוך בבקר יום ראשון.

יג.      סעיפים י-יב הם הסכמות זמניות עד למתן חוות דעת של פקידת סעד שמינה בית הדין, לאחר קבלת חוות הדעת בית הדין יחליט.

האם מבקשת לקבוע שלאחר השבת שבה הילדים שוהים אצל האב, ישיב הוא את הילדים למוסדות החינוך בבוקר יום א', היות וקיים קושי עצום לשוב בצאת השבת לביתה מוקדם בכדי לקבל את ילדיה.

לעומתה מבקש האב לקבוע, שהוא ישיב את הילדים לבית האם במוצאי שבת. לטענת האב יש להיענות לבקשתו, הואיל ואם יצטרך להשיב את הילדים בבוקר יום ראשון למוסדות החינוך, הוא לא יוכל להתפלל תפילת שחרית במניין בבקר זה.

ועל כן חובה עלינו, כפי שהוסמכנו לעיל סעיף י"ב, להכריע בין הצדדים: האם האב ישיב את הילדים לבית האם במוצ"ש למרות הקושי שאותו הציגה בפנינו, או שמא עליו להשיב את הילדים למוסדות החינוך ביום א' בבוקר על אף שיפסיד את תפלתו בציבור (לדבריו, מפאת מחויבותו לעבודה אין באפשרותו להתפלל לאחר השבתם למוסדות החינוך).

נקדים ונאמר את אשר מבואר בכל פסקי הדין, ללא יוצא מהכלל, כי העיקרון העליון העומד בפני בית הדין, ושעל פיו יש להכריע בכל חילוקי דעות בין הצדדים בעניין משמורת והסדרי ראיה, הוא "טובת הילד".

נצטט את אשר רבים כבר ציטטו ואני הקטן הולך אחריהם:

הכללים בהלכה בעניין החזקת ילדים לא דיברו בזכויות ההורים על ילדיהם. בהלכה נקבע מה היא טובתו האמיתית של הילד מתוך ראייה כוללת של מצבו. לכן ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן קבועות ובכל מקרה יש לדון אחר טובתו של הילד.

נבחן את ההלכות בעניין החזקת הילד ובדיקת טובתו. ההלכות בעניין החזקת הילדים הובאו בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פ"ב סעיף ז):

"[...] אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, 'אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר שש שנים יש לאב לומר: 'אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות.' והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר שש."

מתבאר שבדרך כלל תהיה הבת אצל האם לעולם, ואילו הבן יהיה אצל האם רק עד גיל שש, ולאחר גיל זה יהיה הבן אצל האב.

בדברי החלקת מחוקק (סימן פב ס"ק ט) מבואר הטעם מדוע הבן לאחר גיל שש אצל האב ולא אצל האם: "והיא אין לה שייכות לבן, והוא מצווה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה."

למרות הקביעה הכוללת שהבת אצל האם לעולם והבן רק עד גיל שש, מובא בהגהות הרמ"א (שם) שהכלל האמור נבחן למעשה לפי עיקרון טובת הילד. כך בלשון הרמ"א (שבשולחן ערוך אבן העזר סימן פב סעיף ז):