דחיית בקשת בת סייען שנרצח ,תושבת ישראל להשיב לה רשיון לישיבת קבע בישראל

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה במסגרתה מבקשת העותרת להורות למשיב להשיב לה את רשיונה לישיבת קבע בישראל, אשר לטענתה ניתן לה בשנת 95' ונשלל ממנה שלא כדין.

העותרת הינה ביתו של סייען משוקם, אשר נרצח בשנת 1992 בהיותה של העותרת, בתו, בת כ-13. אמה של העותרת פנתה למשיב בשנת 95' לקבלת מעמד בישראל עבורה ועבור ילדיה. בשלב זה, מאחר שהייתה כוונה ליתן לאם ולילדיה מעמד בישראל, הוקצו למענם מספרי ת.ז. ישראליים. אמה של העותרת בחרה שלא לממש את האפשרות שניתנה לה ולילדיה להעתיק את מקום מגוריהם לישראל ולהשתקם בה, אלא בחרה להוסיף ולחיות במחנה הפליטים עסכר שבשטחים ולא לקבל את מעמד תושבות הקבע בישראל.

העותרת טוענת כי לא ידעה על אפשרות קבלת התושבות הישראלית והמשיכה להתגורר בשטחים עם משפחתה. כן טוענת היא כי בהגיעה לגיל 16 קיבלה תעודת זהות גדתית, מבלי לדעת שהיא זכאית לתעודת זהות ישראלית. כיום מרבית בני משפחת המקור שלה מצויים בחו"ל ובנו שם את ביתם ועתידם. בשנת 97', בהיותה כבת 18, התארסה העותרת עם אזרח ישראלי תושב פרדיס, יליד 1978 (להלן: "אלמוני"). העותרת נישאה לאלמוני בשנת 1999 ועברה להתגורר עמו בפרדיס בישראל, שם היא מתגוררת עד היום. לעותרת נולדו מנישואיה ארבע בנות בארץ, הרשומות במרשם האוכלוסין הישראלי ובעלות אזרחות ישראלית מכוח היותן בנותיו של אזרח ישראלי.

נטען כי העותרת, שהיא תושבת ישראל בדין ובפועל, פעלה מתוך בורות ובשנת 2001 הגיש עבורה בעלה בקשה לאיחוד משפחות בלשכת מרשם האוכלוסין בחדרה. הבקשה אושרה והעותרת קיבלה היתר מת"ק למשך 6 חודשים כאשתו של אזרח ישראלי. ביום 16.10.01 הגישה העותרת בקשה להחלפת מעמד לתושבת ארעית ולקבלת תעודת זהות ישראלית מסוג א/5. נטען כי המשיב אישר הארכת רישיון העותרת במקום להעניק לה באותו מעמד תעודת זהות זמנית, כפי שמתחייב מעובדת היות בעלה אזרח ישראלי. בין לבין התקבלה הוראת השעה והעותרת נותרה עם רישיון מת"ק המוארך מעת לעת ולא הצליחה להתקדם בהסדר המדורג. במסגרת כללי משרד הפנים נדרשה העותרת לפנות למשטרה כדי לקבל תעודת יושר לצורך בקשתה לאיחוד משפחות. כאשר פנתה ביום 2.1.06 מצאה כי רשום ליד שמה מספר תעודת זהות ישראלית ובעקבות כך הסתבר לה מאמה כי היא קיבלה תושבות ישראלית בעקבות תרומת אביה למדינת ישראל ואז פנתה העותרת ליעוץ משפטי.

העותרת טוענת כי יש לה זכות לתעודת זהות קבועה מכוח קבלת התעודה ממדינת ישראל בהיותה קטינה ובזכות תושבות בפועל מאז בגרותה. נטען כי אין כל נפקות לעובדה כי בהיותה בת 16 קיבלה תעודת זהות גדתית, שכן הזכויות שקיבלה ממדינת ישראל בזכות שירותו של אביה שייכות לה ואינן ניתנות לשלילה. נטען כי על פי מדיניות המשיב מי שהיה תושב בעת שהיה קטין, תושבותו תקבע על פי הבחירה שעשה בהגיעו לבגרות. נטען כי העותרת, אף ללא שהייתה מודעת לזכויותיה, בחרה בחירה ברורה לחיות בישראל ובכך הגשימה את תושבותה ושללה כל אפשרות ליטול תושבות זו ממנה.

עוד נטען כי העותרת פנתה בהליך קדם בג"צ הן למחלקת הבג"צים, הן ללשכת המשיב בחדרה והן ללשכה המשפטית של המשיב במכתב בו ציינה את האמור לעיל וביקשה להנפיק לה תעודת זהות ולהכיר בה כתושבת קבע. העותרת לא קיבלה כל מענה מהמשיב ולכן ביום 26.2.07 הגישה עתירה לבג"צ. בית המשפט העליון החליט כי על העותרת לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים בכל הנוגע לטענתה כי מעמדה הוא של תושבות קבע.

על כן הוגשה עתירה זו במסגרתה טוענת העותרת כי לא ניתן לשלול ממנה את התושבות שניתנה לה בשל היותה בתו של סייען וכי מרכז חייה הוא בישראל. נטען כי זכות השימוע של העותרת נשללה לחלוטין, שכן לא הודע לה על כוונה לשלול את תושבותה, היא לא זומנה להציג את עמדתה בעניין השלילה או בעניין כוונותיה בכל הנוגע למרכז חייה. נטען כי לא רק שלעותרת לא נערך שימוע לפני קבלת החלטה מנהלית בעניינה, אלא היא גם לא קיבלה הודעה מטעם המשיב על עצם ההחלטה בעניינה.

המשיב טוען כי דין העתירה להדחות הן על הסף מהטעם של חוסר ניקיון כפיים המתבטא בשהייה שלא כדין בישראל והן לגופו של עניין מהטעם שלא בוטלה תושבות הקבע של העותרת, אשר הלכה למעשה בשום שלב לא התממשה וכן בשל היות התנהלות המשיב נכונה וראויה ואינה חורגת ממתחם הסבירות או נגועה בפגמים המצדיקים התערבות בית המשפט.

המשיב טוען כי מאחר שהעותרת לא פעלה למימוש זכאותה לקבלת מעמד של תושבות קבע בישראל, משניתנה לה ההזדמנות לעשות כן בשנת 95' ומשפנתה אמה של העותרת בשנת 1996 וביקשה להחזיר את תיקה למרשם האוכלוסין הפלסטיני ולהחזיר לידיה את תעודת הזהות הפלסטינית, עודכן במערכת המידע של המשיב כי אמה של העותרת וילדיה, כולל העותרת, נגרעים מבעלי האפשרות לקבל מעמד קבע בישראל. במקביל עודכן גם רישומם המחודש במרשם האוכלוסין הפלסטיני. נטען כי העותרת ומשפחתה המשיכו להתגורר באזור ובשנת 96' העותרת הגישה בקשה לקבלת תעודת זהות פלסטינית וקיבלה תעודה כזו.

עוד טוען המשיב כי לאחר שנישאה העותרת לאזרח ישראלי בשנת 99' היא הגישה ביום 13.8.00 בקשה נוספת לקבלת תעודת זהות מהרשות הפלסטינית וכן בקשה לעדכון מצב אישי. רק ביום 24.6.01 הגישה העותרת בקשה למתן מעמד בישראל במסגרת הליך איחוד משפחות לאור נישואיה לאזרח הישראלי. המשיב טוען כי לאחר קבלת עמדות הגורמים הרלוונטיים ובהתאם לנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי  לאזרח ישראלי קיבלה העותרת, לראשונה, ביום 16.10.01 הפניה לקבלת אישור מת"ק לתקופה בת 6 חודשים. עוד נטען כי בניגוד לנטען בעתירה, העותרת לא פעלה למימוש ההפניה שקיבלה ולא פנתה לקבל את היתר המת"ק ולמיטב ידיעת המשיב המשיכה להתגורר באזור.

המשיב טוען כי בחלוף 3 שנים, בשנת 2004, פנתה העותרת פעם נוספת בבקשה למתן מעמד במסגרת הליך איחוד משפחות. גם הפעם קיבלה העותרת הפניה למת"ק לקבלת ההיתר. בפעם הזו פנתה העותרת למימוש היתר המת"ק וביום 2.6.04 ניתן לעותרת היתר מת"ק ל-12 חודשים. בהמשך, ניתן לעותרת ביום 27.12.05 היתר מת"ק לתקופה נוספת של 12 חודשים. בהמשך ניתן לעותרת היתר מת"ק שעמד בתקפו עד ליום 18.2.09 והיתר נוסף עד ליום 30.3.2010. ביום 31.3.2010 פקע תוקף היתר המת"ק בו החזיקה העותרת, אך היא לא פנתה לחדשו. על כן, נטען כי מיום 31.3.2010 שוהה העותרת בישראל ללא היתר כדין ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים.

כן טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה לגופה שכן, לטענתו, האפשרות שניתנה לעותרת ולמשפחתה בשנת 1994 להעתיק את מקום מגוריה ומגורי בני משפחתה לישראל נדחתה על ידם ולא מומשה. על כן, נטען כי באופן זה בשום שלב לא קיבלה העותרת מעמד של תושבות קבע בישראל וממילא גם לא נשלל ממנה מה שלא היה בידיה. משכך, עמדת המשיב היא כי לא נפל כל פגם במעשי המשיב. נטען כי האפשרות שניתנה לאמה של העותרת וילדיה לקבלת מעמד של תושבי קבע בישראל מעולם לא מומשה על ידה. האם בחרה להוסיף ולגור במחנה הפליטים עסכר וביקשה להחזיר את תיקה למנהל האוכלוסין הפלסטיני. בהמשך, העותרת ובני משפחתה אף פעלו להשיב לידיהם את תעודות הזהות הפלסטיניות והעותרת אף פנתה ועדכנה את נישואיה במרשם האוכלוסין הפלסטיני.

המשיב מציין כי ביסוד ההחלטה על שיקומו של סייען ובני משפחתו ובכלל זה ההחלטה על מתן האפשרות לקבל תיעוד ישראלי עומדת ההנחה כי הם מבקשים לחיות בישראל. ככלל, מקום בו הסייען ובני משפחתו אינם מבקשים לחיות בישראל או מבקשים לשוב ולהתגורר באזור, כפי שהיה הדבר בעניינה של העותרת, הרי שכלל לא נדרשת האפשרות לקבלת תיעוד ישראלי ואפשרות זו אינה עומדת בפני המשוקמים. נטען כי אין המדובר בזכות מוקנית, כי אם בהטבה בלבד, העולה בקנה אחד עם התפיסה הכוללת שנועדה לאפשר המשך חיים תקינים למי שסייע בבטחון המדינה. לפיכך, נטען, יש לדחות את טענת העותרת כאילו הוענקה לה זכות השייכת לה ולא ניתנת לשלילה. עוד מציין המשיב כי סייען ובני משפחתו אשר מומלצים על ידי המנהלה לקבלת תיעוד ישראלי, נדרשים להתחייב שלא להכנס לתחומי האזור החל ממועד קבלת התיעוד הישראלי וזאת מטעמים בטחוניים ואחרים. לפיכך, ברי כי הרציונל המנחה את המנהלה בקבלת החלטה על המלצה בפני משרד הפנים להענקת מעמד בישראל למי שנמצא ראוי לכך אינו חל, ככלל, מקום בו מבקש הסייען, או במקרה זה בני משפחתו, להעתיק את מקום מגוריהם אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל, כשם שביקשו ועשו העותרת ובני משפחתה.

על כן, טוען המשיב, משנמצא כי לא זו בלבד שהעותרת ובני משפחתה לא פעלו למימוש זכאותם ואף בחרו להתגורר באזור ולממש זכאותם כתושבים שם, הרי שהעותרת כלל לא קיבלה תושבות קבע בישראל, מעמד זה לא נשלל ממנה וממילא אין מקום לדרוש או אף לבחון את החזרת מה שמעולם לא ניתן.

כן נטען כי גם לו הייתה העותרת מממשת את האפשרות לקבלת תיעוד ישראלי, אולם לאחר מכן מוסיפה להתגורר באזור, הרי שתושבות הקבע הייתה פוקעת, בהתאם לתקנה 11 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד - 1974 (להלן: "תקנות הכניסה לישראל").

לאור האמור לעיל ולאור טענת המשיב כי לא נפל בהחלטתו פגם המצדיק התערבות טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא מצאתי בהתנהלות המשיב בעניינה של העותרת פגם המצדיק התערבות של בית משפט מנהלי בהחלטה.