דחיית בקשה לתיקון כתב הגנה לשם הוספת טענת התיישנות בתביעת רשלנות רפואית

1. לפניי ערעור על החלטות רשם בית משפט זה (כב' הרשם א' רון) מיום 25.8.16 ומיום 11.9.16, שניתנו בת"א 35264-04-16. בהחלטה הראשונה התקבלה בקשת המשיבים לתיקון כתב הגנתם בדרך של הוספת טענת התיישנות ובהחלטה השנייה נדחתה בקשת המערער לביטול ההחלטה מיום 25.8.16.
2. כתב התביעה שהגיש המערער ביום 18.4.16 הוגש כנגד מספר נתבעים, ביניהם המשיבים, בעילה של רשלנות רפואית.
3. ביום 11.7.16 הגישו המשיבים כתב הגנה.
4. ביום 24.8.16 הגישו המשיבים "בקשה דחופה לתיקון כתב ההגנה ודחיית התביעה על הסף" במסגרתה ביקשו להוסיף לכתב ההגנה את הטענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות או שיהוי. בבקשה נטען כי בעת עריכת כתב ההגנה הושמטה טענת ההתיישנות חרף אזכורה בטיוטה של כתב ההגנה.
5. בהחלטה מיום 25.8.16 החליט הרשם כי בשלב מוקדם זה ראוי לאפשר לכל בעל דין להתנהל על בסיס כתב טענות המשקף את מלוא טענותיו והתיר את תיקון כתב ההגנה כמבוקש. ההחלטה ניתנה מבלי שהתבקשה תגובת המערער.
6. ביום 5.9.16 הגיש המערער בקשה לביטול ההחלטה שניתנה על פי צד אחד וטען כי לא היה מקום להתיר את התיקון שכן טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה.

בהחלטה מיום 11.9.16 דחה הרשם את הבקשה לביטול ההחלטה מיום 25.8.16. בהתייחסו לטענת המערער לפיה טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה כתב הרשם כי טענת ההתיישנות תידון לגופה בבוא העת על ידי המותב בפניו יובא ההליך, והמערער יוכל לטעון באותו שלב כי הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה המקורי.

דיון

7. דין הערעור להתקבל.
8. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".
9. אמנם בפסיקה ישנה התייחסות לכך שהמונח "הזדמנות ראשונה" נותר עמום, כפי שטוענים המשיבים, אולם קביעה זו מתייחסת להעלאת טענת ההתיישנות בשלבי דיון הקודמים בזמן להגשת כתבי הטענות, כאשר אין ספק כי "בכל מקרה, על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב-טענותיו" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769 (2004)).
10. כפי שנפסק לא אחת, אין לאפשר תיקון כתב הגנה כך שיכלול טענת התיישנות שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה (ראו לעניין זה את ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל (16.11.2011), סעיף 22 לפסק הדין; ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון, פ"ד כח(2) 527 (1974); בר"ע (מחוזי ת"א) 1500/05 סולל בונה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (13.8.2008)). ע"א (מחוזי ת"א) 3029/03 בן עמי נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ (2.3.2006); ראו גם טל חבקין התיישנות 102-101 (2014)).
11. בתמיכה לטענתם כי ישנן נסיבות בהן ניתן להעלות את טענת ההתיישנות אף על דרך של תיקון כתב ההגנה מפנים המשיבים לספרו של המלומד זוסמן, בו נכתב כי "אמנם צריכה ההתיישנות טענה מפורשת בכתב ההגנה, אך טענה זו תוכל עוד לבוא לאחר מכן, על דרך של תיקון כתב ההגנה, ובלבד שבית המשפט ירשה לנתבע לתקן את כתב ההגנה" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 272 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). המשיבים מתעלמים מהבהרת העורך בהערת שוליים 4 לפיה אפשרות זו של תיקון כתב ההגנה מתייחסת למצבים בהם הועלתה הטענה בהזדמנות ראשונה, לפני הגשת כתב ההגנה, אולם נשמטה מכתב ההגנה עצמו.
12. בענייננו ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות הייתה עם הגשת כתב ההגנה ומשלא הועלתה הטענה החמיצו המשיבים את ההזדמנות להעלאתה.
13. כפי שנפסק בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003):

"הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול אותה או לצמצמה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד. כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום... כך הוא גם בפרשנותן וביישומן של הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, אשר אינן מביאות לביטולה של הזכות המהותית נוכח מעבר הזמן, אלא הן מבקשות לחסום את הגשתה בחסימה פרוצדורלית כדי להשיג תכליות שונות שפורטו לעיל. חסימה פרוצדורלית זו מצביעה על גישה מצרה להחלת ההתיישנות, ומתלווים להצרה זו סימני היכר נוספים, ובהם הכלל כי מי שלא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה ייחשב כמוותר עליה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות)."

14. אני מקבלת, אפוא, את הערעור.