דחיית בקשה לדיון נוסף של העותר פרופ' עוזי אורנן (עמותת אני ישראלי) בנושא רישום לאום ישראלי בתעודת זהות

1.        לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8573/08 שניתן ביום 2.10.2013, מפי השופט ע' פוגלמן, בהסכמת השופט ח' מלצר והנשיא א' גרוניס. בפסק הדין נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את תביעת העותרים למתן סעד הצהרתי שלפיו הם בני הלאום הישראלי, וזאת על מנת שפסק הדין ישמש תעודה ציבורית לצורך שינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין בעניינם.

2.        העותרים הם אזרחים ישראלים הרשומים במרשם האוכלוסין כבני לאומים שונים (רובם יהודים וחלקם בני לאומים אחרים). מזה כעשור מנהל העותר 1, פרופ' עוזי אורנן, מאבק משפטי לשינוי רישום סעיף הלאום בעניינו. תחילה הגיש, בצירוף עותרים נוספים, עתירה לבית משפט זה, אך זו נמחקה בשנת 2004 בעקבות המלצת בית המשפט לפנות לערכאה המתאימה לצורך קבלת תעודה ציבורית המעידה על שייכותם ללאום הישראלי, בהתאם לדרישת סעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין). בחלוף למעלה משנתיים הגישו העותרים עתירה חדשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אך היא הועברה בהסכמה למסגרת דיונית של תובענה אזרחית, היות שהתבקש במסגרתה סעד הצהרתי, כמפורט בפסקה הקודמת.

3.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' סולברג) דחה את התובענה למתן סעד הצהרתי בנימוק שהסוגיה הנדונה אינה שפיטה מבחינה מוסדית. נקבע כי האופי הדומיננטי של ההצהרה המבוקשת על-ידי העותרים הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי - אך אינו משפטי. לגישת בית המשפט, לא מדובר בעניין מנהלי-טכני שעניינו רישום גרידא במרשם האוכלוסין, אלא בבקשה להצהיר כי במדינת ישראל התגבש לאום חדש המשותף לכל תושביה ואזרחיה - הוא הלאום ה"ישראלי". זוהי סוגיה מדינית-לאומית-חברתית שההיבט המשפטי שלה טפל לעיקר הלבר-משפטי. בית המשפט ציין כי לקביעה בדבר קיומו של לאום ישראלי השלכות מרחיקות לכת והרות גורל ביחס לדמותה של המדינה ואופייה. לבית המשפט אין יתרון יחסי באשר לסוגיה זו על פני אחרים ואין זה מקומו להכריע בה.

4.        העותרים השיגו על פסק הדין לבית המשפט העליון. ביסוד הערעור עמדה הלכת ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 197 (1972) (להלן: עניין או הלכת טמרין), שניתנה לפני ארבעה עשורים, ובה דן והכריע בית המשפט העליון באותה הסוגיה שמעלים העותרים בערעורם. בעניין טמרין קבע הנשיא ש' אגרנט כי כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו של אדם להצהיר על השתייכותו ללאום "ישראלי", נדרש הוא להוכיח בקריטריונים אובייקטיבים את דבר קיומו של לאום זה. באותו המקרה לא עלה בידי התובע להוכיח כי התגבש במדינת ישראל לאום ישראלי נפרד ונבדל מהלאום היהודי, והתביעה נדחתה. בערעור שהגישו העותרים לבית משפט זה, ביקשו הם למעשה לדון בשאלה זו בשנית, לאחר שכבר הוכרעה כאמור.

5.        הרכב השופטים בבית המשפט העליון החליט פה-אחד לדחות את הערעור. כבוד השופט ע' פוגלמן עמד בפסק דינו על המורכבות העיונית והרגישות המוסדית בבחינת שאלת קיומו של "לאום ישראלי", הכרוכה בשאלות יסוד של מדינת ישראל והעם היהודי. לעמדתו, רגישות זו מחייבת ריסון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי, שכן המקום הטבעי לדיונים אלה אינו בין כתלי בית המשפט אלא בזירות אחרות של השיח הציבורי. עם זאת, השופט פוגלמן דחה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הנושא שבנדון איננו שפיט, תוך שסקר מקרים קודמים שבהם נדרש בית המשפט לסוגיות הקשורות לתוכן פרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין. בית המשפט אמנם שב וציין לאורך השנים כי מרשם האוכלוסין אינו הזירה המתאימה להכרעה בסוגיות רגישות של דת ולאום, והבהיר כי קביעותיו בסוגיות אלה אינן משום הכרעה בשאלות לגופן, אך הדעה כי מדובר בסוגיות בלתי-שפיטות נותרה דעת מיעוט בלבד.

           לצד זאת, קבע השופט פוגלמן כי אף שאין בשיקולים המוסדיים כדי להכריע שמדובר בסוגיה שאינה שפיטה, הרי שיש בהם כדי להשליך על נכונותו של בית המשפט להידרש בשנית לאותו עניין. על כן, אם מבקשים העותרים לסטות מהקביעות שבעניין טמרין, מוטל עליהם נטל משמעותי הדורש, לכל הפחות, הצגת טיעונים שלא נבחנו בשעתו על-ידי בית משפט זה ואשר מצביעים באופן מובהק על הצורך בשינוי. אלא שהעותרים לא הרימו את הנטל האמור: העותרים כמעט שלא התמודדו עם קביעותיו של בית המשפט בעניין טמרין והטיעונים שהעלו נבחנו בזמנו ונדחו לגופם. זאת ועוד, מלבד פריסת תפיסת עולמם בנדון, העותרים לא הציגו תשתית עובדתית לכך שתפיסתו של הציבור הכללי את המושג "לאום" השתנתה מימי עניין טמרין ועד ימינו. העותרים גם לא התמודדו עם ההבחנה הקיימת בתוך גדריו של חוק מרשם האוכלוסין בין פרט הלאום לבין פרט האזרחות. רצונם להביא להאחדה של שני המושגים הללו הוא הבסיס הרעיוני העומד ביסוד בקשתם, אך בבואם לדרוש מבית המשפט לשנות מההלכה הפסוקה, היה עליהם להתמודד עם דבר קיומה של ההבחנה האמורה בחוק, דבר שלא עשו. לבסוף, גם האפשרות העומדת להם לבקש את מחיקת הרישום בפרט הלאום (תחת שינויו ל"ישראלי") ובכך לבוא על סיפוקם ולו באופן חלקי, מובילה למסקנה כי אין מקום לסטות מההלכה שנפסקה בעניין טמרין.

           כבוד השופט ח' מלצר הצטרף לפסק דינו של השופט פוגלמן תוך שהוסיף נימוקים משלו לביסוס המסקנה כי העותרים לא הצליחו להראות שהתפתח בישראל לאום "ישראלי", כטענתם. בדומה לנשיא אגרנט בעניין טמרין, גם לעמדתו, לא הוכח מבחינה משפטית כי קיים לאום "ישראלי" המובחן מזה היהודי. כל טענותיהם של העותרים בדבר קיומו של לאום זה מתייחסות למעשה לאזרחות, בניסיון לטשטש את ההבחנה בין מונחים אלה. לצד האמור, חלק השופט מלצר על המתווה האפשרי שהציע השופט פוגלמן, בדבר האפשרות למחוק את רישום פרט הלאום בעניינם של העותרים. כבוד הנשיא א' גרוניס הסכים עם השופטים פוגלמן ומלצר כי הלכת טמרין חלה על העניין וכי לא נס ליחה גם היום, ולפיכך לא נדרש לשאלת השפיטות וכן נמנע להתייחס למתווה שהציע השופט פוגלמן.

6.        עתה מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף בפסק הדין שבערעור וזאת מחמת חשיבותו, קשיותו והחידוש הניכר בו. לדבריהם, פסק הדין עוסק בשאלה מורכבת, רגישה ושנויה במחלוקת, שעניינה בסוגיות יסוד המעסיקות מזה עשורים רבים את החברה הישראלית. קביעת בית המשפט כי לא קיים לאום ישראלי מרוקנת מתוכן את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. משמעותה כי מי שאינו יהודי לעולם לא יוכל להשתייך ללאום של מדינת ישראל. העותרים תמהים "מנין נוטל לעצמו בית המשפט העליון בישראל סמכות לשלול מיהודי התפוצות את הלגיטימיות של השתייכותם ללאומים השונים שהם משתייכים אליהם?" (גרמנים, צרפתים וכו'), וטוענים כי פסק הדין עלול ליצור סכנת פילוג בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות. לגישתם, עניינם שונה מזה של טמרין בכך שזה היה רשום כיהודי וביקש למחות על שינוי החוק בדרך של שינוי לאומו, ואילו העותרים רשומים כבני לאומים שונים המאוחדים בהרגשתם שהם בני הלאום הישראלי. בהיבטים אלה, בין היתר, באה לידי ביטוי קשיותו של פסק הדין. לבסוף נטען כי מפסק הדין משתמע שהריבונות במדינת ישראל מסורה ליהודי העולם באשר הם ולא לכלל אזרחי המדינה, ובכך טמון חידוש מסוכן.

7.        דין העתירה להידחות. לאחר שבחנתי בקפידה את טענות העותרים הגעתי לידי מסקנה כי לא מתקיימים במקרה דנא התנאים לעריכת דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר ובית המשפט יימנע מלהורות על קיומו בהעדר חידוש, חשיבות או קושי מיוחדים בהלכה שנפסקה (ראו, למשל, דנ"א 602/05 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 3 (5.5.2005)). אמנם פסק הדין מושא העתירה עוסק בעניין מורכב, רגיש ואף נפיץ, אך אין בו חשיבות, חידוש או קושי מיוחדים המצדיקים היעתרות לעתירה. ראשית, הרגישות הציבורית והמורכבות הרבה הטמונות בשאלת קיומו של לאום "ישראלי", הן שהובילו למסקנה כי ישנו קושי מוסדי בכך שבית המשפט ידון ויכריע בה, וכי מקומה הטבעי להתברר בזירות ציבוריות מחוץ לכותלי בית המשפט. בנסיבות המקרה הנוכחי, אין במורכבות וברגישות הכרוכות בסוגיה, אפוא, כדי להצדיק בהכרח מתן דיון נוסף בעניינה.

           שנית, פסק הדין לא רק שאינו מחדש הלכה פסוקה, אלא שבמסגרתו מנמק בית המשפט מדוע אין לסטות בגדרי ההליך הנוכחי מהלכת טמרין, שהכריעה באותה השאלה עצמה לפני שנים רבות. אדגיש כי לשיטתי, גם הימנעותו של בית המשפט משינוי הלכה פסוקה, מקום שבו הבשילה השעה לשנותה או לסטות הימנה על רקע תמורות ושינויים שחלו בחברה, עשויה להצדיק מתן דיון נוסף. אך אין זה המקרה שלפניי. הטעם המרכזי שעמד ביסוד פסק הדין נעוץ בכך שלא עלה בידי העותרים להניח את התשתית העובדתית אשר תצדיק תוצאה שונה מזו שהתקבלה בעניין טמרין. דהיינו, העותרים לא הצליחו להוכיח שתפיסתו של הציבור את המושג "לאום" השתנתה מימי פסק הדין בעניין טמרין, וכי למגמה זו יש עיגון בדין הקיים. טענתם כי קיים לאום "ישראלי" נותרה במישור הנורמטיבי - הרצוי - בלבד, אלא שהנטל שהוטל עליהם היה להוכיח בקריטריונים אובייקטיבים - במישור המצוי-הפוזיטיבי - את דבר קיומו של לאום זה. מכאן, שהמחלוקת עיקרה במישור העובדתי-ראייתי ולא המשפטי. 

           ודוקו: העותרים חופשיים היו להשיג על הצורך העקרוני בדרישה אובייקטיבית, להבדיל מדרישה סובייקטיבית. ברם הם בחרו שלא לחלוק על כך שנדרשת הוכחה לקיום אובייקטיבי של הלאום כתנאי למתן סעד הצהרתי, והסכימו כי תחושה סובייקטיבית כמי שמשתייכים ללאום זה אינה מספיקה לצורך קביעה משפטית כי לאום פלוני הוא בנמצא לצרכי הרישום (ראו פסקה 16 לפסק דינו של השופט פוגלמן). בעתירה שלפניי ניסו הם אמנם לסטות מקו טיעון זה, אך בצורה רפה ביותר בטענה כי "ההוכחה" שאותה דרש בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הליבראליזם המערבי. סתמו ולא פרשו. ברי כי העלאת טענה כללית וסתמית זו בשלב הנוכחי, אין בה כדי להצדיק היעתרות לעתירתם.

           שלישית, חלקן הארי של טענות העותרים עוסק בהשלכות הרוחב של פסק הדין (דוגמת סכנת הפילוג בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות) ובפרשנותם של העותרים למגמות המשתמעות מפסק הדין (למשל, שהריבונות בישראל אינה שוכנת בעם אלא מסורה ללאום היהודי, כלומר לכל היהודים הפזורים בעולם). בכל הכבוד, דומני כי ההשלכות והמסקנות שאותן מייחסים העותרים לפסק הדין הן במידה בלתי מבוטלת פרי פרשנותם האישית, ולגבי מרביתן - התקשיתי לרדת לסוף דעתם. טענות אחרות שהועלו תוקפות למעשה את תוצאת פסק הדין והאופן שבו יישם בית המשפט את הלכת טמרין (כך, הטענה כי לא יגרם כל נזק כתוצאה מהתרת רישומם כבני הלאום הישראלי). אולם אלה הן טענות ערעוריות באופיין, שעיקרן התברר כבר במסגרת הערעור, ומכל-מקום לא לשם כך נועד הדיון הנוסף ( ראו: דנ"א 2105/02 החברה להגנת הטבע נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה(1.5.2002); ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99, 101 (1982)).

8.        אוסיף לפני סיום, ברוח דבריו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' סולברג), כי מובן שאין באמור לעיל כדי לבטל או לזלזל כהוא זה בתחושתם ובתפיסתם של העותרים כמי שמשתייכים ללאום ישראלי. 

           סוף דבר, העתירה נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"ד באייר התשע"ד (‏14.5.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עכ