דחיית בקשה לביטול צו ירושה

בפנינו בקשה לביטול צו ירושה.

בתאריך כ"ו ניסן תשס"ה 5.5.10 הוציא בית הדין צו ירושה על עזבון האם המנוחה של הצדדים, לטובת הנתבעת, שהינה אחות התובע.

התקיים דיון ביום כ"ט בטבת התשע"א, 05/01/2011.

לטענת התובע, צו הירושה הוצא שלא כדין, מכח שתי סיבות:

א.      התובע טוען כי לא נכח בדיון שהתקיים במועד הנ"ל, בו הוצא צו הירושה ע"ש האחות.

ב.      טוען (באמצעות בא כוחו) כי מבקש לבטל את צו הירושה משום שניתן בחוסר סמכות, זאת משום שהתובע לא נתן את הסכמתו לסמכות בית הדין בכתב. לטענתו, לפי סעיף 155 לחוק הירושה, בית הדין הדתי מוסמך לתת צו ירושה רק אם כל הצדדים הביעו בכתב. אף אם כך מקובל בבתי הדין, מדובר בנוהג פסול. לפחות צריך להחתים את היורשים על הפרוטוקול, כמו שמחתימים אנשים על הסכמי גירושין.

בית הדין דוחה את התביעה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

באשר לטענה הראשונה של התובע, די להביט בפרוטוקול הדיון שהתקיים כדי לקבל את התמונה במלואה.

נצטט קטעים רלוונטיים מהדיון:

"המבקש: אני לא הייתי נוכח בדיון.

ב"כ המשיבה: זו עובדה שניתן לברר אותה. יש את פרוטוקול הדיון שניתן לראות אותו. אני לא הצלחתי לראות את הטענה.

בית הדין:  מי כן היה בדיון ?

המשיבה: אני הייתי והמבקש היה וכן היה עד אחד. אחי השלישי חתם על הסתלקות לפני הדיון.

ב"כ המבקש: כמדומני שהאח צבי לא חתם על כתב ההסתלקות.

בית הדין:  בפרוטוקול נרשם שנכחת כאן ועשית מעשה קנין. הדיון נערך בפני אב"ד הקודם הרב אטלס זצ"ל, וגם על כתב הסמכות חתם הרב אטלס, הנכון שהוא לא חתם, אולם הוא עשה מעשה קנין בפני הרב אטלס זצ"ל.

המבקש: אני לא הייתי כאן.

בית הדין:  הפרוטוקול נחתם ע"י אב בית הדין. כדי להפריך זאת, אתה צריך להביא טענות מאד חזקות וכו'".

וידוע המובא בהלכה כי כתיבת הפרוטוקול היא הקובעת והיא המחייבת, כאמור בשו"ע חו"מ סימן פ (סעיף ב) וסימן יב (סעיף ג). מכיון שבפרוטוקול הדיון מתאריך ה' אדר ב' תשס"ה 16.3.05 מצויין מפורשות כי התובע נכח בדיון טרם מתן צו הירושה, קבל את סמכות בית הדין לענין צו הירושה, וכן עשה קנין בפני בית הדין לשם העברת חלקו לאחותו והודה שהעיזבון שייך לה, אין לקבל טענה זו. בית הדין דוחה טענות שקריות כאלו מכל וכל, ומן הראוי שלא היתה אף עולה טענה מעין זו.

בנוסף, ב"כ התובע הוא זה שפתח בטיעוניו כנגד צו הירושה ולא הזכיר כלל טענה זו שהתובע לא נכח בדיון, רק התובע עצמו העלה זאת לאחר מכן. עובדה זו לכשעצמה די בה כדי להסיק כי טענתו של התובע עצמו אינה מקובלת אף על בא כוחו.