דחיית בקשה לביטול החלטה לתקן פסק דין קודם ולחייב הוצאות

בפני ביה"ד מונחת בקשתו של המערער לביטול החלטתו של בית דין זה מיום כ"ט באב תשע"ז (21.8.2017), החלטה שמהותה תיקון טעות שנפל בפסק דין קודם של ביה"ד.

הטיעון הראשון המוצג בבקשה זו הוא פרוצדורלי, ולפיו חוסר תגובתו של המערער להחלטת ביה"ד אין בה משום הודאתו לנכונות טענת האשה, מפני שלא עבר עדיין הזמן המשפטי להגשת תגובה על פי החלטת ביה"ד.

אכן הטיעון הינו טיעון משפטי נכון. ביה"ד, שהמשיך בעבודתו בפגרה כבימי הדיונים, שכח להוסיף את ההוראה: "ימי הפגרה יבואו במניין הימים". זכותו של המערער להיתלות בהשמטה זו, לטעון ששתיקתו לא מהווה הודאה, ולכן ביה"ד חוזר בו מקביעתו שהמערער מסכים לתיקון הטעות.

עם זאת איננו יכולים להתעלם מהעובדות, וכפי שנכתב בהחלטתנו: "עיון נוסף בתיק ביה"ד האזורי מוכיח שהגרושה צודקת בבקשתה", ועובדה זאת שסיכום פסק דיננו נכתב בטעות היא עובדה שאי אפשר לערער עליה.

להלן מסקנות פסק הדין כפי שנכתבו:

"א. דוחים ערעור הבעל לשעבר.

ב. מקבלים דעת הרוב בפסק דינו של ביה"ד האזורי שהבעל ישלם לאשה סך 400,000 ₪ כפיצוי כתובתה. מסכום זה יקוזז הסכום שקיבלה האשה במסגרת איזון המשאבים מחלק הבעל.

ג. לאור התנהלות הבעל ביה"ד קובע סך של 20,000 ש"ח הוצאות הערעור לידי האישה."

הרי שסעיף א' לפסק הדין אומר במפורש דוחים הערעור. ומשנדחה הערעור הרי פסק הדין במקומו עומד. גם סעיף ב' להחלטה קובע שמקבלים דעת הרוב, ואם כן המשך הסעיף, "מסכום זה יקוזז...", סותר דעת הרוב בביה"ד האזורי, מכיוון שפסק הדין שניתן ע"י ביה"ד האזורי גם הוא ברור, כמפורש בהחלטתו. ומשכך לא רק שסעיפים א' וב' להחלטה סותרים זה את זה וצריכים הבהרה, אלא אף סעיף ב' לכשעצמו סותר סופו את ראשו. ולפיכך בקשת האשה לשעבר לתיקון טעות סופר, הינה בקשה מתבקשת מצד עצמה, שהרי סעיף ב' אם נפרשו כפשוטו סותר להכרעת ביה"ד האזורי ומשכך סותר גם לסעיף א'. ועל כרחך שפסק הדין צריך ביאור.

לכשנמצה את הכתוב בבקשתו של המערער, מהותה היא ערעור על החלטות ביה"ד הגדול, בתרתי:

• לביה"ד אין סמכות לשנות את פסק דינו.
• ביה"ד טעה בדבר משנה בחייבו את המערער בהוצאות, ולכן יש לבטל חיוב זה.

ב"כ המבקש ממשיך לנהוג בבקשה זו כפי שהתנהל בערעור שהיה בפנינו, מפלפל פלפולים של סרק ומזכיר החלטת אחד מדייני ההרכב בתיק אחר, החלטה שניתנה לדעתו בחוסר סמכות, אלא שלעוצם פלפולו, לא מתייחס לנימוק שניתן ע"י הדיין לאותה החלטה. בין כך ובין כך, אם לב"כ המערער השגות על הכרעת ביה"ד בתביעה אחרת, הכרעה שלדעתו ניתנה בחוסר סמכות, מקום הערעור על החלטה שכזו אינו בפנינו, ובוודאי לא בבקשה זו, שהיא ערעור של אדם אחר בתביעה אחרת.

ב. יש לציין שב"כ הבעל בבקשה זו, שלמעשה הינה תגובה לבקשת האשה לתיקון הטעות, אינו מתייחס כלל לעובדה שביה"ד טעה במסקנת פסק דינו בציטוט דעת הרוב בהחלטת ביה"ד. עם זאת חובתנו להתייחס לגוף טענתו, שביה"ד אינו יכול לחזור מהחלטתו אחרי שניתנה, ומרבה לצטט מובאות מדברי הפוסקים, מובאות שנאמרו לגבי פשרן (אחד ולא שניים) ולא בהכרעת בי"ד, מובאות שלדבריו קובעים באופן קטגורי שביה"ד אינו יכול לשנות את פסק דינו אחרי שניתן, ומתעלם מדברי הרמ"א והאחרונים על אתר (אף אלה המוזכרים בתגובתו), מתעלם מהעובדה שההחלטה על פניה צריכה הבהרה, וכמו שכתבנו לעיל, ואין זה דומה לדברי הרמ"א בסימן כג. גם בדבר זה, כמעשהו בראשון כן מעשהו בשני.

אף אם במקרים מסוימים ביה"ד אכן אינו יכול לשנות את פסק הדין אחרי שניתן, בד"א כשטעה בשיקול הדעת, אך בטעה בדבר משנה ודאי שהדין חוזר, וטעות בעובדות שמביאה לטעות בפסק הדין ודאי שהוי אף יותר מטעה בדבר משנה. ועיין בתשובות חכמי פרובינציה (ח"ב סימן א) שכתבו:

"אף אם יצא פסק דין זה מבית הדין הגדול שבירושלים דינו לחזור, כי אין לך טעה בדבר משנה גדול מזה אם לא יקובל חשבונו, וראוי להחזיר הדבר אל האמת ואל היושר ולכווין החשבון."

הרי שטעות בחשבון היא כטעות בדבר משנה וחובה להחזיר הדברים לאמת וליושר, והוא הדין בנידון דידן. הסתירה בין סעיפי מסקנת פסק הדין, ובעיקר העיון בגוף פסק הדין, מורים על טעות ביה"ד, שבעת כתיבת וחתימת פסק הדין כתב הדברים על פי זכרונו ולא עיין באותה שעה בפסק הדין המעורער ובהבהרת ביה"ד האזורי.