דחיית בקשה לאשור תובענה ייצוגית נגד עיריית חיפה בגין קנס על יסוד מידע שהגיע תוך שמוש במצלמות וידאו של בקרת הרמזורים

1.                  בקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת סכום של 250 ש"ח, שאותו שילם המבקש למשיבה  (" העירייה")כקנס על עבירה של העמדת רכב בניגוד להוראות חוק העזר בחיפה (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ה-1985 (" חוק העזר").

2.                  בתובענה טוען המבקש שבתחילת חודש נובמבר 2011 או בסמוך לכך הוא קיבל שתי הודעות קנס המתייחסות למכונית מסוג מאזדה שמספר הזיהוי שלה הוא 88-444-65 (" המכונית"). בהודעות הקנס - הראשונה, שמספרה 469110-9-5 והשנייה, שמספרה 492698-9-4 (" הודעת הקנס הראשונה" ו" הודעת הקנס השנייה", בהתאמה), נכתב שביום 22.8.11 וביום 20.9.11 (בהתאמה) העמיד המבקש את המכונית באופן המהווה הפרה של חוק העזר. ביום 23.4.12 שילם המבקש סכום של 250 ש"ח כנקוב בהודעת הקנס הראשונה, והתביעה היא להשבתו של סכום זה. יצוין כי על פי טענת העירייה, והמבקש לא הכחיש זאת, עניין הודעת הקנס השנייה עתיד להתברר ביום 17.12.13 בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, שהוא הערכאה המוסמכת לדון בעבירה המיוחסת למבקש, ומכאן שעניין זה חורג מגדר הדיון בבקשה הנוכחית.

3.                  בתביעה נטען כי המבקש בירר ומצא שהודעות הקנס נשלחו אליו על יסוד מידע שהגיע לעירייה תוך שימוש במצלמות וידאו המשמשות את מערכת בקרת הרמזורים העירונית, וכי איסוף מידע כזה ושימוש בו למטרה אחרת מאשר ניהול מערכת הרמזורים העירונית הוא פסול ומנוגד להוראות הדין, ויש בו הפרה של זכויות יסוד של תושבי העיר בכלל וחברי הקבוצה המיוצגת בפרט. בקשר לכך נטען כי פעולות העירייה הן חסרות סמכות, ועל כן יש להשיב לתובע את סכום הקנס ששילם בקשר להודעת הקנס הראשונה.

4.                  במענה לבקשת האישור הגישה העירייה תשובה והמבקש השיב לתשובה, ולאחר מכן התקיים ביום 18.3.13 קדם משפט בבקשת האישור אשר בגדרו הפניתי את תשומת לבו של בא כוח המבקש למספר עניינים היכולים לעמוד לו לרועץ  עת תישקל בקשת האישור. המבקש ביקש שהות לשקול את עמדתו, ולאחר מכן הודיע כי הוא עומד על הבקשה. בהסכמת הצדדים לא נערך בירור עובדתי, וההכרעה ניתנת על יסוד כתבי הטענות שהוגשו, ובכלל זה סיכומי טענות בכתב שעל הגשתם הוריתי ביום 28.5.13.

לאחר שעיינתי בכתב הטענות ושקלתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הבקשה לאישור.

5.                  סעיף 3(א) לחוקתובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 (" החוק") קובע, בחלקו הרלוונטי, כי :" לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;...." וסעיף 4(א) לחוק מונה את מי שרשאים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובס"ק (1) שלו נקבע כי רשאי להגיש בקשה לאישור " אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפת לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה."  יוצא איפה שקיימים שני תנאים מוקדמים שבהם על המבקש לעמוד כדי שתישקל הבקשה לאשר את תובענתו כייצוגית היינו, עליו להראות שהתביעה באה בגדר התוספת השנייה לחוק וכי לו עצמו יש עילה בתביעה כזו. כאמור, המבקש טען שהתובענה היא להשבת סכומים שעל פי הטענה גבתה העירייה שלא כדין " כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" כמשמעותם של אלה בפריט 11 של התוספת השנייה לחוק ובכך, לכאורה התמלא התנאי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק אולם טענתה העיקרית של העירייה, גם אם לא היחידה, היא שלמבקש אין עילת תביעה כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק ודי בכך כדי לדחות את בקשת האישור.

6.                  כפי שאסביר להלן, דעתי היא שהעירייה צודקת בטענה זו, וממילא יתייתר הצורך לדון בשאלת התקיימותם של התנאים לאישור התובענה הייצוגית כמפורט בסעיף 8(א) לחוק ובהם התנאי שבסעיף 8(א)(1) המצריך את קיומה של אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות המתעוררות בתביעה תוכרענה לטובת הקבוצה. בקשר לכך אוסיף כי  הנימוקים להיעדרה של עילת תביעה אישית בידי המבקש משותפים לכל חברי הקבוצה, וממילא גם לא ניתן לנקוט בדרך הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק, היינו החלפת המבקש במבקש אחר.

משכל זאת נאמר, אסביר את מסקנתי שתביעתו של המבקש נעדרת עילה אישית.

7.                  כנטען בתביעה ובבקשת האישור, המבקש שילם ביום 23.4.12 את סכום הקנס שנקבע בהודעת הקנס הראשונה. פרק ז' של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (" חסד"פ") קובע את סדרי הדין המיוחדים לעבירות קנס, וסעיף 229(ח) לחסד"פ קובע בחלקו הרלוונטי כי " שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו...". במילים אחרות, מששילם המבקש את סכום הקנס שצוין בהודעת הקנס הראשונה, חלה לגביו הוראת סעיף 229(ח) לחסד"פ, וכפועל יוצא מכך אין המבקש יכול לטעון שסכום הקנס נגבה ממנו שלא כדין, ומכאן שאין בידו עילה לתבוע את השבתו.

8.                  כאמור, המבקש טוען שהשימוש במצלמות מערכת בקרת הרמזורים העירונית לשם עריכת דו"חות חניה ומשלוח הודעות קנס על יסוד דו"חות אלה הוא בלתי חוקי, ומכאן מתבקשת המסקנה שגם גביית סכום הקנס בגין הודעת הקנס הראשונה היא בלתי חוקית, ועל העירייה להשיבו. המבקש פרש יריעה נרחבת של טענות שעניינן, בין השאר, פעולות בחוסר סמכות של העירייה, פעולות בניגוד לעקרונות המשפט הציבורי ופגיעה בזכויות הפרט. אלא שלדעתי הוא נתפס לכלל טעות ומחמת כך מתאפיינות טענותיו בערבוב יוצרות בין שאלת חוקיות פעולות האכיפה שבהן נקטה העירייה לבין שאלת חוקיות גביית סכום הקנס שאת השבתו הוא תובע. אומר מיד כי אפשר שהטענות שמעלה המבקש כנגד חוקיות, סבירות או תקינות השימוש במצלמות מערכת בקרת הרמזורים לצורך אכיפת חוק העזר ראויות להישמע, אולם אפילו כך הדבר, המסגרת הדיונית של תובענה מנהלית ובקשה לאישורה כייצוגית איננה המסגרת הנאותה. למרות הנטען על ידי המבקש בהסתמך על ההלכה שנפסקה ברע"א 11224/04 המועצההמקומית פרדסיה נ' בלונדר (16.2.05). נראה לי, מבלי לפסוק בכך, שיש ממש בטענות העירייה שלבית משפט זה גם אין סמכות להורות לה לחדול מפעולות אכיפה אלה, וככל הנראה סמכות זו נתונה רק לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. לעומת זאת, נוכח הוראת סעיף 229(ח) לחסד"פ, שאלת חוקיות גביית הקנס אינה יכולה להיות מוטלת בספק, ובמיוחד כך נוכח האפשרות האחרת שהעמיד סעיף 229(א)(2) לחסד"פ בפני המבקש, היינו להודיע על רצונו להישפט על העבירה המיוחסת לו. במקרה כזה יכול היה המבקש לטעון בפני בית המשפט לעניינים מקומיים את טענותיו והשגותיו כנגד חוקיות פעולות האכיפה, שכן בית משפט זה הוא הערכאה המוסמכת לדון בעבירות חוק העזר לפי סעיף 54 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, וחזקה עליו שהיה דן בטענות אלה ומכריע בהן לגופן. משנמנע המבקש מלטעון בפני הערכאה המוסמכת את הטענות שהוא טוען עתה, אין הוא יכול לטעון כנגד חוקיות גביית סכום הקנס ששילם, וממילא נשמט הבסיס מתחת לעילת תביעתו האישית.

9.                  המבקש הפנה להלכה שנפסקה ברע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 637 (2000) (" עניין הראל") וטען שעל יסוד הדברים שנאמרו שם יש לקבוע שתביעתו, והבקשה לאשרה כייצוגית, היא המסגרת  הדיונית הנאותה שכן יש לראותה כתקיפה ישירה של  התנהלות  העירייה והשימוש שהיא עושה במצלמות מערכת בקרת הרמזורים לצורך אכיפת איסורי החניה. דעתי היא שהמבקש נתפס לכלל טעות וכי ההלכה בעניין הראל תומכת דווקא בעמדת העירייה. בעניין הראל דחה בית המשפט ערעור על הרשעה בעבירה של נהיגה בתקופת פסילה אף שלא הייתה מחלוקת לגבי בטלות ההחלטה לפסול את רישיונה של המערערת. בית המשפט יישם את רעיון "הבטלות היחסית" שבתמצית, זהו עיקרו:

"ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות הפגם. במישור הראשון על בית -המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית -המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית -המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית -המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים" (ההדגשה הוספה, א"ק ).

לכן, אפילו הייתי מגיע למסקנה שפעולת העירייה נגועה בפגם המצדיק את ביטולה, היה עלי לשקול  אם הפגם מקים למבקש תביעה בעילת השבה שאותה ניתן לאשר כייצוגית. כדי לעשות כן, היה עלי להביא בחשבון דברים נוספים שאמר בית המשפט בעניין הראל והחשוב בהם הוא כי:

"גם מבחינת האינטרס הציבורי אין להצדיק במקרה כגון זה תקיפה עקיפה של צו פסילה בטענה של הפרת זכות הטיעון של הנהג. וזאת לדעת: האינטרס הציבורי, שהוא שיקול ענייני בדרך - כלל, הוא שיקול חשוב גם לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית. שהרי לפי הלכה זאת יש מקום לשאול, בין היתר, מה הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי אם בית - המשפט יפסוק כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה".

אם מחליפים את ההתייחסות לצו פסילה בהתייחסות לטענות המבקש כנגד הודעת הקנס אין מנוס מן המסקנה שיש לדחות את טענותיו בהיותן ניסיון לתקיפה עקיפה של חוקיות האישום שבהודעת הקנס. לא למעלה מן הצורך אוסיף כי בעניין הראל גם ציין בית המשפט  כי "ראוי להבהיר כי הדרך לתקיפה עקיפה של צו פסילה אינה חסומה. אולם בתקיפה עקיפה של צו פסילה לא ייטה בית -המשפט לבטל את הצו למפרע, אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע". קבלת טענותיו של המבקשמשמעה ביטול למפרע של הודעת הקנס, ושל הרשעתו על יסוד סעיף 229(ח) לחסד"פ ולא מצאתי בכל טענותיו של המבקש ולו נימוק אחד שיצדיק תוצאה כזו.

10.              החלטה זו לא תהיה שלמה ללא התייחסות לשתי אסמכתאות שאליהן הפנה המבקש, וכוונתי היא לת"מ (ת"א) 112/06 חיים אלבז נ' עיריית חולון (10.6.07) (" עניין אלבז") ות"מ 117/08 אקרמן נ' עיריית רעננה (5.12.10) (" עניין אקרמן").המבקש טוען שבשני המקרים הכירו בתי המשפט בעילת תביעה להשבתו של קנס שנגבה שלא כדין, אולם משעיינתי באסמכתאות אלה נראה לי שהמבקש לא דק פורתא, וכי למעשה אין בהן תמיכה של ממש בטענותיו. בעניין אלבז הוגשה, והתקבלה, בקשה לאישור תובענה שנסבה על תשלום קנסות חניה בניגוד להוריית תמרור שבדיעבד הסתבר שלא היה לה תוקף. אין צורך להרבות בדברים כדי להראות את ההבדל בין הנסיבות שביסוד עניין אלבז לבין אלה שבענייננו, שכן ברור ששם הגבייה הייתה בלתי חוקית מפני שהאישום התבסס על הוראת תמרור חסרת תוקף, בעוד אשר בענייננו המבקש אינו טוען לבטלות איסור החניה או לאי חוקיות התמרור שהורה כך, וכל טענתו היא שפעולת העירייה לאכיפת איסור החניה נגועה באי חוקיות. גם בעניין אקרמן הועלתה כנגד הרשות המקומית טענה שהתמרור ששימש יסוד להודעות הקנס היה בלתי חוקי. טענה זו התקבלה על דעת הרשות המקומית, ועל רקע זה היא הגישה הודעת חדילה שכמוה כהכרה בצדקת טענות המבקשת (בת"צ (מחוזי-מרכז) 27755-06-11 אדרי נ' המועצה המקומית שהם (13.11.11); בש"א (מחוזי-ת"א) 30948/08 זמיר נ' עיריית רמלה(6.1.09)).  אלא שכמו עניין אלבז, גם עניין אקרמן נבדל מענייננו בכך שהודעות הקנס התבססו על הוראת תמרור שבדיעבד הסתבר שאין לה תוקף, ומיותר לשוב ולציין שהמבקש כלל לא טען טענה כזו.

11.              עוד ראוי לציין כי בעניין אלבז נדחתה טענתה של הרשות המקומית, שלאור הוראת סעיף 229(ח) לחסד"פ תשלום הקנס שולל את עילת ההשבה האישית.  הדבר הוסבר בכך שמאז כניסתו לתוקף של החוק, השתנה המצב המשפטי שעליו הצביע בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (5.12.05) (" עניין וקס") כשקבע שתביעה אזרחית להשבת קנס ששולם בהתאם לסעיף 229(ח) לחסד"פ איננה ההליך המתאים, בין השאר מפני שהיא משולה לבקשה לביטול הרשעה בדרך עקיפה של שימוש בהליך אזרחי. אכן, בעניין וקס הוסיף בית המשפט העליון  ואמר, ולדעתי יש לראות בכך רק אמירת אגב, כי:

"אין לשלול את האפשרות כי בירור התביעה כתובענה ייצוגית היה יכול להצדיק התעלמות מן הקשיים האלה, הכרוכים בניהול תביעת המערערים בבית המשפט האזרחי. תובענה ייצוגית, לו נתקבלה, הייתה עשויה להביא, לפחות להלכה, אם לא למעשה, להשבת הכספים לכל מי שנגבו מהם כספים שלא כדין, מבלי שתידרש לכך התדיינות נוספת. יתרון זה של התובענה הייצוגית עשוי אולי לאזן את חסרונות ניהול ההליך בבית המשפט האזרחי, עד שהיה בו כדי לבסס מסקנה לפיה ראוי לסטות מהכלל ולהתיר ניהול תביעה שבגדרה באה תקיפה ישירה של פעולה מנהלית בבית המשפט האזרחי. זאת- כיוון שבית המשפט המחוזי הוא בית המשפט היחיד, המוסמך, בענייננו, לדון בתובענה הייצוגית. אלא שכאמור, לאור ההלכה הנוהגת כיום אין האפשרות הזו קיימת". 

כאמור, בעניין אלבז סבר בית המשפט שכניסתו לתוקף של החוק הביאה לשינוי המצב, כך שמי שנגבה ממנו קנס על יסוד אישום בלתי חוקי יוכל לתבוע את השבתו של הקנס ולבקש את אישור התביעה כייצוגית. כשלעצמי, איני בטוח שההנמקה שניתנה בעניין אלבז עומדת במבחן הביקורת ונראה לי, בכל הכבוד, שבית המשפט נתן משקל יתר להערת אגב שנאמרה בעניין וקס והסיק ממנה מסקנה שאני מסופק אם היא מבוססת די הצורך. בדומה לכך גם איני שותף לדעה שהובעה בעניין אלבז שלפיה יש לקבל את טענת התובע (שם) שתשלום הקנס נעשה תחת מחאה וכתוצאה של אילוץ, מחשש להגדלת הקנס עקב אי תשלומו. ואני רואה לנכון לשוב ולהעיר שכפי שנפסק  בעניין הראל, על הטוען לאי חוקיותו של אישום שהוגש נגדו מוטלת החובה לברר את טענותיו בפני ערכאה מוסמכת, היינו לנקוט בדרך הקבועה בסעיף 229(א)(2) לחסד"פ, וכל דרך אחרת היא   בחינת ניסיון לתקוף בהליך אזרחי את תוצאותיו של הליך פלילי וכפי שציין בית המשפט העליון בעניין וקס "אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי".