דחיית בקשה לאכיפת פסק חוץ בהעדר הזדמנות סבירה להתגונן

1.         רקע

המבקשת, פיצה אקספרס 95' בע"מ, היא חברה זרה המאוגדת בצ'כיה ועיסוקה בממכר מזון. לטענתה, ביום 05.06.01 כרתה המבקשת עם הרובע העירוני פראג 1, (להלן: העירייה או המשכירה) שני חוזי שכירות ביחס למושכרים הנמצאים בעיר פראג. בחוזי השכירות התחייבה המבקשת לשאת בחובו של השוכר הקודם, הוא המשיב, מר שמעון דה האז. לפי החוזים, חובו של המשיב עמד על 2,862,709.90 קרונות צ'כיות. בהתאם למוסכם בחוזי השכירות, הגישה העירייה ביום 05.04.02 תביעה כנגד המשיב לבית המשפט האזורי- פראג 6, בגין החוב הנזכר לעיל. ביום 15.09.03 ניתן פסק דין כנגד המשיב במסגרתו חויב המשיב לשלם לעירייה סך של 2,685,596.90 קרונות צ'כיות וכן את הוצאות הדיון המשפטי בסך של 179,435 קרונות צ'כיות. משלא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין שניתן שלא בפני המשיב ומשלא הוגש ערעור, הפך פסק הדין לחלוט ביום 05.11.03. בפברואר 2005 נחתם בין העירייה למבקשת חוזה על העברת חוב במסגרתו המחתה העירייה למבקשת את מלוא זכויותיה על פי פסק החוץ. לטענת המבקשת, מתקיימים בענייננו התנאים לאכיפת פסק חוץ הקבועים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ התשי"ח- 1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ).

לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה כיוון שלא מתקיימים תנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, שכן לבית המשפט הצ'כי לא היתה סמכות ליתן את פסק הדין שכן כתבי בית הדין לא הומצאו לו מעולם, וכמו כן פסק הדין נוגד את תקנת הציבור. כמו כן טוען המשיב  כי מתקיימות בענייננו ההגנות המפורטות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ כיוון שפסק הדין הושג במרמה ולא ניתנה לו אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו. לחילופין טוען המשיב כי גם אם מתקיימים תנאי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, אכיפתו עדיין תלויה בשיקול דעתו של בית המשפט וכיוון שנסיבות המקרה הן חריגות ופסק הדין כנגדו הושג בחוסר תום לב, אין לאכפו.

אני מודה לצדדים על הסיכומים המקיפים ומאירי העיניים שהגישו.

2.         תנאים לאכיפת פסק חוץ

התנאים לאכיפת פסק חוץ מפורטים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ:

תנאים לאכיפה (תיקון התשל"ה)

3.       בית-משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה:

(1)      הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי-המשפט שלה היו מוסמכים לתתו;

(2)      הפסק אינו ניתן עוד לערעור;

(3)      החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי-דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור;

(4)      הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן.

לטענת המשיב, בית המשפט בצ'כיה, לא קנה כלל סמכות לדון בעניינו, על פי האמור בסעיף 3(1) לחוק אכיפת חוזים כיוון שכתב התביעה לא נמסר כלל לידיו.

2.1        סמכות בית המשפט הצ'כי

לטענת המשיב, המבקשת לא הוכיחה שבית המשפט שנתן את פסק הדין היה מוסמך לתתו, כיוון שלא הוכחה קניית סמכות על ידי מסירת מסמכי בית הדין למשיב. ואולם, סעיף זה אינו דן בשאלה אם פסק הדין ניתן בנסיבות שבהן קנה בית המשפט סמכות על ידי המצאה לנתבע, אלא בשאלה האם, בהתקיים כל התנאים הפרוצדורליים, מוסמך בית המשפט ליתן פסק דין כזה.  וכך נקבע בפסיקה:

הדרישה לקיומה של סמכות שיפוט לפי דיני ארצות-הברית היא לסמכות של ארצות-הברית בתור שכזו ולא לסמכות מדינתית. כך גם עולה ממאמרו של פרופ' שפירא:

"...מניתוח לשון סעיף 3(1) עולה בברור, שהכוונה היא לסמכות פנימית כוללת. מבקש האכיפה חייב להראות - ודי לו אם יראה - שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק-דין כזה בנסיבות הענין" (ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ" עיוני משפט ד (תשל"ה- ל"ו) 509, 523.

פרופ' שפירא מוסף ומציין כי הדבר עולה גם מכך שבהצעת חוק הכרה בפסקים זרים ואכיפתם, תשי"ז-1956, בסעיף 3, היה נוסח שונה מזה שהתקבל בסופו של דבר: "הפסק ניתן על ידי בית משפט שהיה מוסמך..."; ואילו הנוסח שהתקבל מדבר על בתי-משפט שהיו מוסמכים.

..... סעיף 3(1) אינו מתייחס לנושא ההמצאה הנכנס למסגרת סעיף 6(א)(2), שלטענת המערער פועל לטובתו. סעיף זה קובע כי פסק החוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח ש"האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה" ^[1] .