דורזייה ואח' נ' גנון ואח'

פסק דין

בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

ביום 19.5.13, בסביבות השעה 22:00 בלילה, נהג מר לוי דין (תובע 2) (להלן:"דין") במסגרת עבודתו כשליח נתבעת 3 בקטנוע בכביש ראשי בגבעת טל, ופגע בכלב בבעלות הנתבע אשר חצה את הכביש, דין נפל מהקטנוע נגרמו לו שפשופים בגופו והובל לבית חולים רמב"ם ושוחרר יום למחרת ואילו הכלב מצא את מותו ביום התאונה.

התובעים טוענים כי הנתבע החזיק את הכלב ללא רצועה, הכלב חצה את הכביש ללא שהנתבע פיקח ושמר עליו וללא שהנתבע יכל לשלוט על הכלב וזאת בניגוד להוראות הדין ולכן מוטלת עליו לאחריות לשאת בנזקי התובעים בסכום של 23,000 ₪ כפי המתואר בכתב התביעה.

שמאי מטעם התובעים העריך את הנזקים שנגרמו לקטנוע בסכום של 5601 ₪. שכ"ט השמאי הינו 700 ₪.

הנתבע טוען כי התאונה קרתה בשעת לילה מאוחרת כאשר מדובר בכלב קטן והוא שמר והשגיח עליו ואילו דין הגיח במהירות ולא שם לב לכלב שחצה את הכביש ובהתרשלות דרס אותו ולכן האחריות מוטלת על דין בדין התאונה מאחר ונהג ברשלנות, הנזק שנגרם לשלדת הקטנוע מעיד כי דין נהג במהירות ובחוסר זהירות.

הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד ובו טען כי האחריות בגין התאונה מוטלת על דין ולכן עליו לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בסכום של 12,086 ₪ כמפורט בכתב התביעה שכנגד.

הנתבעים שכנגד חזרו בכתב הגנתם על הטענות בכתב התביעה העיקרים ודרשו דחיית התביעה שכנגד.

הכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים בפניי והתרשמתי מהם באופן לא אמצעי הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולדחות את התביעה שכנגד. אנמק;

סעיף 11 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג 2002 (להלן: "חוק הסדרת פיקוח כלבים") קובע, כי לא יוצא כלב מתחומי חצירו, אלא כאשר הוא קשור ברצועה ומוחזק על ידי אדם המסוגל לשלוט בו.

בנסיבות תיק זה, הוכח בפני, כי אכן, כהודעת התובע 3, הכלב היה בלווית הנתבע, ללא רצועה ועל כך אין עוררין.

הבעלות על כלב או ההחזקה בו עשויות לגרור עמן תוצאה משפטית במישור האזרחי. העילה שיכולה להיוולד מאותה בעלות או החזקה, יכולה לנבוע מעוולת הרשלנות ובמידת הצורך הפעלת חזקות בדומה להחלת סעיף 40 לפקודת הנזיקין, עילה מכוח הפרת חובה חקוקה וכן תביעה בעוולת היזק, על ידי כלב הקיימת בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין.

לענייננו, העילה הקיימת בסעיף 41 א', עניינה נזק גוף שנגרם על ידי כלב והמשטר שהוחל שם הוא משטר של אחריות קפידה, שאינה טעונה הוכחת רשלנות מצד הבעלים.

גרימת נזק לרכוש, עדיין חוסה תחת צל של עוולת הרשלנות הרגילה ועל הניזוק להוכיח, בהתאם להוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) מצד בעל הכלב כלפיו ועליו עוד להוכיח, כי חובה זו הופרה על ידי בעל הכלב וכי הפרת חובה זו גרמה לו נזק.

אין מחלוקת, כי קיימת חובת זהירות מושגית של בעל כלב כלפי צד ג' ועל כך אין מחלוקת של ממש.

מהפסיקה, כפי שהובאה בפסק דינו המקיף של בית המשפט בע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל פ"ד מו (1) עמ' 1, ניתן ללמוד, כי שני קריטריונים עיקריים נשקלים על ידי בית המשפט בבואו לקבוע אם התקיימה רשלנות מצד בעל הכלב, לצורך הטלת אחריות עליו, בנזיקין. הקריטריון הראשון, הוא סוגו של הכלב והקריטריון הנוסף, קשור בהתנהגות בעליו של הכלב.

במקרנו, אין חולק, כי הכלב התפרץ לתוך הכביש, הכלב לא היה קשור כלל ועיקר, ברצועה, הכלב הסתובב חופשי בליווי הנתבע וההתפרצות לכביש באה ממקום שאין בו מעבר חצייה מסודר, מה שגרם לכך שנהג הקטנוע פגע בו וכתוצאה מכך התהפך ונגרמו נזקים לקטנוע.

איני נדרש לשאלה אם יש מקום להחיל, בענייננו, את סעיף 40 לפקודה, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה", שכן לא הובאו בפני נתונים אם מדובר בחיה שהיא מועדת או מדובר בחיה שלגביה לא ניתן להכלילה שהיא מועדת, מאחר ואין בפני אף נתונים או עובדות כדי לבדוק את החלת סעיף 40 לפקודה.

על כן, מאחר וסוג הכלב, לא ברור אם הוא נופל תחת ההגדרה של מועד, לעשות את המעשה שגרם את הנזק ולא ניתן לקבוע אם ניתן להחיל את סעיף 40 לפקודה, על ידי העברת הנטל אל שכמו של הנתבע, במקרנו, יש להפנות את הבדיקה למסלול הנוסף של התנהגות בעל הכלב ואם התנהגותו יצרה סיכון שאינו סביר, שבעטיו יש לחייבו בנזיקין.