דוניו נ' ארבל ואח'

החלטה

בפני בקשה בנוגע למסמך שצורף כנספח לתצהיר עדותו הראשית של המשיב וכן למחיקת סעיפים מסוימים מתוך תצהיר המשיב. בנוסף, מבוקשת אורכה להגשת תצהירי המבקשים.

התובע, מר רוני דוניו (להלן: "המשיב") הגיש כנגד הנתבעים, מר יעקב ארבל (להלן: "ארבל") ובנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק", וביחד להלן: "המבקשים"), תביעה בגין נזקים נטענים שנגרמו לו בשל התנהלות הבנק וארבל בנוגע לחשדות שהתעוררו בשעתו כנגדו. החשדות התייחסו לאפשרות של קבלת שוחד וטובות הנאה בנוגע לעיסוקו של המשיב בבנק (להלן: "החשדות") ובגינם אף נפתחה כנגדו חקירה פלילית.

תצהיר העדות הראשית מטעמו של המשיב הוגש ביום 12/2/2012 (להלן: "התצהיר").

לתצהיר צורף כנספח דו"ח הביקורת הפנימית שערך הבנק לגבי החשדות משנת 2004 (נספח "1" לתצהיר ולהלן: "דו"ח הביקורת"), אשר על בסיס האמור בו הוגשה התלונה במשטרה כנגד המשיב.

המבקשים עותרים לכך שבהמ"ש יורה על הוצאת דו"ח הביקורת מצרופותיו של התצהיר, נוכח הוראותיהם של סעיפים 10 ו-17 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב- 1992 (להלן: "חוק הביקורת הפנימית" או "החוק""). בהתאם – בהמ"ש אף מתבקש להורות על מחיקתם של סעיפים 21-25 מתוך התצהיר, המתייחסים לתוכנו של דו"ח הביקורת. המשיב – מתנגד לבקשה.

דיון-

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, אני סבורה שדין הבקשה להתקבל בחלקה - וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית קובע כלהלן:

10.(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.

(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי.

ההלכה הנוגעת לעניינינו נקבעה ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54, עמ' 60-61 (1995) (להלן: "פס"ד אזולאי"), שם נקבע לגבי סעיף 10 לחוק כי יש להבחין בין סוגית הקבילות של דו"ח הביקורת לבין סוגית החיסיון של המסמך, וכי העובדה שדו"ח הביקורת אינו מהווה ראייה קבילה אין משמעה כי חל עליו גם חיסיון מפני עיון. באשר להרחבת הדיון בשאלת היחס שבין החיסיון לבין אי הקבילות, ראו את מאמרו של כבוד השופט י. עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי- ניסיון להשלטת סדר", ספר אורי קיטאי (תשס"ח), עמ' 247.

בענייננו לא עולה כלל שאלת החיסיון או העדרו, שכן דו"ח הביקורת שהכין הבנק נמצא ממילא בידיו של המשיב (אשר מבקש לצרפו לתצהירו).

נותרת אם כך לדיון אך שאלת קבילותו של דו"ח הביקורת. בהקשר זה ההוראה הרלבנטית הינה זו אשר בסעיף 17 לחוק, אשר תיקן את פקודת הבנקאות, באופן שהחיל על מבקר פנימי בתאגיד בנקאי הוראות שונות בחוק הביקורת הפנימית, לרבות סעיף 10 האמור.

משמע, שצירופם של סעיפים 10 ו-17 מניב את התוצאה המצטברת לפיה חוק הביקורת הפנימית חל אף על דו"חות של מבקרים פנימיים של בנקים – והדו"ח אינו יכול לשמש כראיה בהליך שבפני.

נדמה, כי אין צורך להכביר מילים באשר לרציונאל העומד מאחורי לשונן של הוראות החוק דלעיל (וראו לעניין זה את הדיון בסעיף 18 לפס"ד אזולאי), ונוכח ההלכה הברורה שנקבעה בנושא, נדמה כי לא ניתן להגיע למסקנה אחרת זולת המסקנה כי דו"ח הביקורת אינו מהווה ראיה קבילה, ויש להוציאו מתוך חומר הראיות בתיק. לכן, במובן הזה הבקשה מתקבלת.

יחד עם זאת, אין בעובדה כי דו"ח הביקורת עצמו אינו קביל, כדי למנוע מהמשיב להוכיח את טענותיו כלפי הבנק באמצעות ראיות עצמאיות וחיצוניות לדו"ח (וראה סעיף 18 לפס"ד אזולאי), והמשיב יוכל למשל לחקור לגבי נתונים עובדתיים רלבנטיים כאלו או אחרים את העדים במסגרת שמיעת הראיות בתיק. משמע, שאם המשיב מעוניין להוכיח שהאמור בדו"ח לא היה נכון, או לא היה מבוסס דיו או שלא "הצדיק" את הגשת התלונה או שלא "הצדיק" התנהלות מסוימת מצד מי מהמבקשים – הוא יוכל לנסות ולהוכיח זאת.

לעניין הבקשה למחיקת הסעיפים מהתצהיר, אינני רואה לנכון להורות על מחיקת סעיפים מתצהירו של המשיב, ואני סבורה כי די בקביעתי הברורה לעיל כי דו"ח הביקורת אינו מהווה ראייה קבילה. מחיקת סעיפים הינה טכניקה בעייתית מבחינתי, לרבות מבחינה תחבירית, וממילא בחלק מהסעיפים אשר מחיקתם מתבקשת ישנן אמירות שאינן חלק מדוח הביקורת אלא שיכולות "לעמוד ברשות עצמן".

סיכום -

הבקשה מתקבלת בכל הנוגע לדו"ח הביקורת, ואני מורה על הוצאתו של דו"ח הביקורת, אשר סומן כנספח "1" לתצהיר המשיב, מתוך חומר הראיות בתיק. אני דוחה את הבקשה בכל הנוגע למחיקת הסעיפים המבוקשים מתוך תצהירו של המשיב.