דויטש נ' רייזר

פסק דין

1.התובע, עורך דין במקצועו הגיש תביעה נגד הנתבע בעילה של פרסום לשון הרע.

2.התביעה הוגשה בגין אמירות שנאמרו ו/או נכתבו, לטענת, התובע על ידי הנתבע במסגרת הליך משפטי.

בסעיף 14 לכתב התביעה טען התובע, כי בדיון שהתקיים ביום 1/2/10 ובדיון שהתקיים ביום 8/3/10 בפני כב' הרשם עדי סומך, עברו הנתבעים (בכתב התביעה נתבע רק נתבע 1 שהוא עו"ד רייזר אך בגוף כתב התביעה טוען התובע טענות כלפי "נתבעים" שהם עו"ד רייזר ועו"ד גוטמן) על חוק איסור לשון הרע וכן ביצעו עוולה של שקר במפגיע.

גם בסעיפים 15, 17, 18, 19 ו- 20 לכתב התביעה מציין התובע דברים שנאמרו או שנכתבו בדיון ובפרוטוקול במסגרת תיק הוצל"פ 01-40980-07-3.

3.בכתב ההגנה טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות על הסף וזאת לאור ההוראה המפורשת של סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").

בכתב ההגנה התייחס הנתבע גם לטענות התובע לגופו של עניין.

4.בישיבת קדם המשפט שהתקיימה היום הבהיר התובע על פי בקשתי, כי התביעה היא בגין דברים שנכתבו עליו במסגרת הליך משפטי. לטענתו, ההגנה בסעיף 13 (5) לחוק אינה הגנה מוחלטת ולפיכך אין מקום לסלק את התביעה על הסף.

5.דין התביעה להידחות על הסף.

א)סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי".

ב)סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי

...

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

ג)המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.8.09).

ד)ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון.

ה)כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבע כי:

"התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון... הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי...

מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות.

משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) – הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...".